אתמול (ג") התקיים המפגש ה-16 של פורום מנהלי סביבה אותו מארגנת חברת AVIV AMCG, אורית נבו אסטרטגיה תקשורתית וסביבתית וביה"ס פורטר ללימודי הסביבה של אוניברסיטת תל אביב. הפורום עסק בנושא חומרים מסוכנים בתעשייה, תחת הכותרת: "כמה מסוכן זה מסוכן?"

"טיפול בחומרים מסוכנים בישראל, לא רק במפרץ חיפה"

אתמול (ג") התקיים המפגש ה-16 של פורום מנהלי סביבה אותו מארגנת חברת AVIV AMCG, אורית נבו אסטרטגיה תקשורתית וסביבתית וביה"ס פורטר ללימודי הסביבה של אוניברסיטת תל אביב. הפורום עסק בנושא חומרים מסוכנים בתעשייה, תחת הכותרת: "כמה מסוכן זה מסוכן?"

בתמונה הראשית: בניין פורטר ללימודי סביבה באוניברסיטת תל אביב, בו נערך המפגש

את היום פתח ד"ר אריה נשר, המנהל המקצועי של בית הספר פורטר ללימודי הסביבה. לדבריו: "הדיון סביב הזיהום במפרץ חיפה גרם לרעידת אדמה ודיון ציבורי בבעיית החומרים המזהמים וזיהום האויר, והשאלה שנותרת היא כיצד המחוקקים ובעלי המפעלים מתייחסים לנושא. אנו כמוסד אקדמי עוסקים במחקרים מגוונים הקשורים לנושא, כאשר המגמה היא לעבוד יחד עם התעשייה, לא רק במחקר אקדמי מנותק אלא תוך התנסות מעשית".

ניר קנטור, מנהל אגף סביבה, בריאות ובטיחות בהתאחדות התעשיינים: "אמירות כמו האמירה של משרד הבריאות בנוגע למפרץ חיפה, שאינן מדויקות – יוצרות תהודה שלילית משמעותית. חוסר דיוק כזה מחליש את הרגולטור, ואת האמון שהציבור נותן בו. כיום אין יכולת של שיח אמיתי בזירה שבין התעשיה, הרגולטור והציבור, והמגזר העסקי נמצא במגננה. הוא מותקף מכל הזוויות, וכולם בציבור שוכחים את הערכים החיוביים של התעשייה מבחינה תעסוקתית, ייצוא מוצרים ועוד. אין ספק שהתעשייה צריכה לשפר את התדמית שלה, מכיון שיש לה על מה להתגאות. אין סיבה שנישאר האנדרדוג".

עומר לבנברג, מנהל איכות סביבה בחברת טביב: "אנחנו צריכים לעזור להציף את הפסולת: להפחית עלויות ולהקטין את הבירוקרטיה, כך שיצרני הפסולת יוכלו להעביר את הפסולת שלהם לטיפול נכון. כיום, התהליך מורכב מאוד, ומהווה מעצור בירוקרטי שרק מוסיף על ההגבלות שיש גם ככה בחוק עצמו. כמויות הפסולת באירופה גבוהות בצורה משמעותית יחסית לארץ, ולכן בארץ הכדאיות להקמת מתקנים יותר נמוכה. באירופה הפתרונות זולים בהרבה ומתקדמים יותר – שליש ואפילו חמישית מעלות הטיפול בארץ. הפסולת שאנו מעבירים לאירופה הופכת למשאב, והמפעל שמקבל אותה מוכר אותה הלאה בתור חומר גלם – מה שמקטין עבורנו את עלויות הטיפול, ביחס לארץ. גם אם יוסרו החסמים, אם לא יהיה איזה עידוד משמעותי – לא ברור לי מי ישקיע כספים במתקני טיפול בארץ".

לייזר בודין, חברת אלקון: "במקום למלא את תפקידו המוגדר כרגולטור שעוסק באכיפה, המשרד להגנת הסביבה משמש גם כמכווין של השוק, ולא רק כמסדיר המתנאים לתחרות".

גיא בר צור, יועץ בנושא פיקוח והגבלים ממשרד גיזה התייחס לבעיה, כפי שהוא רואה אותה, של העלויות העודפות המוטלות על החברה לשירותי איכות הסביבה, אשר מחויבת על פי חוק להחזיק תשתיות לטיפול ב-100% מכלל הפסולת המסוכנת המטופלת בישראל, בעוד שבפועל היא מטפלת רק בשליש מהכמות: "המדינה צריכה לשפות את המטפלים בפסולת רעילה בצורה דומה למודל השיפוי של מנהל הדלק, ולשאת בעלויות הדלתא של הפסולת שלא מטופלת במתקן".

איה פכט, ראש תחום היתרי רעלים במשרד להגנת הסביבה, הציגה את מערכת המחשוב החדשה להיתרי רעלים של המשרד להגנת הסביבה. לדבריה: "כיום הגשת האישורים לקבלת היתר רעלים נעשית בצורה ידנית, והמעבר למערכת מקוונת צפוי לייעל את תהליך הטיפול בבקשות היתרי רעלים, להקל על הפיקוח ולהנגיש את המידע והשירות לציבור".

לינדה פרי, יועצת רגולציה בתחום סביבה ובטיחות בחברת ENHESA, הציגה את מערכת ה – GHS, Global Harmonized system, אשר מאפשרת לתאם בין כלל המערכות הקיימות בעולם לסיווג וסימון כימיקלים ויוצרת מערכת אחידה.

יוסי זיו, מנכ"ל אקוסול ישראל, המפעילה את המתקן לשריפת חומר מסוכן בנאות חובב: "משבר אקוסול לא נבע מהעובדה שאקוסול נעצרה לאורך 60 יום, אלא בשל כך שכאשר היא חזרה לעבודה היא גילתה שאין בארץ שוק, יש חוסר בפסולת. המשבר התחיל בינואר 2013, אז פורסמה מדיניות הייצוא של המשרד להגנת הסביבה לתקופת הביניים הראשונה. המדיניות של המשרד להגנת הסביבה סותרת את אמנת בזל בצורה מודעת ומשמעותית, מכיון שהיא שמה דגש על שיקולים כלכליים – הנעדרים מהאמנה עצמה. כבר בשנת 2014 הצהרנו שאנו בעד שוק חופשי בארץ, אך בהתאם לאמנת בזל. המשרד להגנת הסביבה החליט שהוא מכווין את השוק, וכך קרה מה שקורה כשרגולטור מתערב בשוק: התוצאות שונות ממה שהרגולטור התכוון".

מנכ"ל אקוסול המשיך: "התעשייה הכימית והפרמצבטית בארץ לא צומחת אלא שוקעת, והייצור עובר לחו"ל. לכן שוק הפסולת המסוכנת מצטמצם, ומנגד שוק המטפלים בפסולת גדל – כך שנוצרת מלחמה על כל טון של פסולת בארץ ומלחמת מחירים. ההערכה היא ששוק הפסולת המסוכנת בישראל עומד על כ-300 אלף טון בשנה, כאשר לחברה לשירותי הסביבה ולאקוסול מגיעים רק כ- 100 אלף טון בשנה. כלומר, כשני שליש מכמות הפסולת מטופלים במקומות אחרים, למרות שהתשתית של החברה לשירותי הסביבה ושל אקוסול מותאמת לקבל את כל ה-100%. בעוד שעל פי חוק החברה לשירותי הסביבה ואקוסול לא יכולים לסרב לטפל באף פסולת שמגיעה אליהם, החברות האחרות יכולות לבחור במה לטפל ובמה לא, באיזה מחיר ומתי. הפער הזה מתבטא כמובן בשימוש לא יעיל בכספי ציבור, ויש לנו כאן בעצם אוצר ציבורי – מתקן שעומד ריק".

זיו סיכם את נאומו בכך שאמר ש"החברה לשירותי איכות הסביבה הפסידה בשנה הקודמת מעל 30 מיליון שקל. אם היא לא תתקיים, כל המערכת האחרת תקרוס גם: הייצור לא יתקיים כפי שהוא כיום, והמטפלים האחרים גם לא יוכלו לטפל במי שהם מטפלים בו כיום. במידה ולפתע מדינת ישראל לא תוכל לייצא עוד פסולת לאירופה (כתוצאה מאמברגו או חרם על ישראל, לדוגמה) – מי יטפל בפסולת? איך המדינה תסתדר עם זה ומי ישא בהוצאות? צריך להשוות את הניטור והאכיפה".

פורום מנהלי איכות הסביבה אורגן על ידי קבוצת הייעוץ AVIV AMCG, "אורית נבו אסטרטגיה תקשורתית וסביבתית", עו"ד עידית רייטר ממשרד גולדפרב זלימן ושות" והמכון לעסקים סביבה וחברה באוניברסיטת תל אביב. הפורום, שנקרא על שמו של רן ביטון ז"ל, מאגד את מנהלי איכות הסביבה ומקבלי החלטות מובילים בתחום מהמגזרים התעשייתי, הפיננסי, קמעונאות, שלטון מקומי, חברות ממשלתיות ועוד. הפורום מתכנס אחת לרבעון ומהווה את הבמה העכשווית לדיון מקצועי ומשמעותי בהתפתחויות האחרונות בתחום הקיימות, בדגש על יישום במגזר העסקי.

[wysija_form id="4"]