חוק שהוצא על ידי רשות הגז במשרד האנרגיה שומר על עירפול באשר ליחס שבין התעשיינים וחברות החלוקה. ע"פ עו"ד משה קריגר ומורן ארז, עירפול זה עשוי להביא לדחיקת התפתחותו של משק הגז הטבעי בישראל

איך הפך משרד האנרגיה לחסם המרכזי בהסבת התעשייה לגז טבעי?

לאחרונה דיווחנו כאן על חיבורו הראשוני (וההיסטורי) של מפעל שניב שבנגב לרשת חלוקת הגז הטבעי. במילים פשוטות יותר: המפעל, שהוצאות האנרגיה האדירות שלו העיבו על מחזור המזומנים, התחבר למערכת החלוקה של הגז שמגיע ממאגר תמר. ההישג בסיפור ההסבה של 'שניב' הוא כפול: לא זו בלבד שהמפעל הפך תחרותי, סביבתי ויעיל יותר אלא שמהלך ההסבה וההזנה של הגז, מסמן וי גדול על פרויקט לאומי בקנה מידה מרשים במיוחד.

זהו פרויקט החלוקה (וההולכה) של הגז הטבעי להם היו אחראיים מספר גופים מרכזיים: רשות הגז הטבעי (זרוע של משרד האנרגיה) שקבעה את הרגולציה בכל הקשור להולכת וחלוקת הגז, נתג"ז (חברה ממשלתית) שהייתה אמונה על פיזור רשת ההולכה של הגז ממאגר תמר בצינור המרכזי וחברות החלוקה (6 חברות שנבחרו במכרז על ידי הרשויות) שמבצעות כבר בימים אלו את הנחת הצנרת שתוביל את הגז מנקודות ה-PRMS (נקודות הפחתת הלחץ) אל המפעלים השונים הפזורים ברחבי הארץ.

השוק המתפתח של הגז הטבעי הפך למטרת על עבור הרגולטור הישראלי. שר האנרגיה הקודם, עוזי לנדאו, חזר ואמר במהלך הקדנציה שלו כי אחת משאיפותיו המרכזיות היא להפוך את התעשייה הישראלית למונעת גז טבעי. בשל כך החליטו במשרד לקדם את הנחת רשת החלוקה של הגז באופן שיאפשר לכל צרכן להתחבר לצנרת, גם אם זה מרוחק מהתוואי המתוכנן. לנדאו ואנשיו אף הגדילו לעשות וקבעו תעריף קבוע לחיבור הצינור, דבר שאמור היה לזרז את החלטת התעשיינים בבואם לעבור הסבה מפעלית.

קצת כמו כל שוק מתפתח, גם השוק הזה סובל ממספר מחלות ילדות, שמעיבות על המהלך החשוב עבור התעשייה. עוה"ד משה קריגר ומורן ארז, ממשרד גורניצקי ושות', אשר מרצים בכנס "נותנים גז בתעשייה" שיתקיים מחר (ד') בחסות פורטל תשתיות, מלווים את תחום הסכמי הגז וההסבות המפעליות מזה מספר שנים. בין היתר היה המשרד אחראי להסכמי רכישת הגז עבור תעשיות ענק דוגמת כי"ל, בז"ן, תחנת הכוח OPC ועוד. "אלו צרכנים שמקבלים את הגז שלהם בלחץ גבוה היישר מרשת ההולכה" מבהירים עורכי הדין "כעת הדגש עובר גם לצרכנים תעשייתיים שמבקשים לחתום על הסכמים עם חברות החלוקה".

תפקידה של חברת החלוקה הוא להניח את צנרת הגז שתחבר את המפעל (הצרכן) לרשת ההולכה (שמובילה את הגז היישר ממאגר תמר). ההסכם בין המפעל לחברת החלוקה, אותו עיצבה רשות הגז, הינו הסכם גנרי. משמעות הדבר: בין אם אתה מפעל גדול שמייצר בעלויות של עשרות מליוני ש"ח ובין אם אתה מפעל קטן שמסתפק במיליונים בודדים, ההסכם שלך מול חברות החלוקה הינו הסכם זהה. הדבר המרכזי שמשתנה מהסכם להסכם הינו היקף החיבור של הצרכן לרשת, כלומר המאפיינים הטכניים של הצינור ויתר המתקנים שיונחו בפתחו של המפעל. היקף החיבור בעצם קובע את המגבלה של היקף הגז אותו יכול לצרוך הצרכן בכל שעה נתונה.

בתמונה: חפירות באזור אופקים לקראת הנחת רשת החלוקה. צילום: נגב גז טבעי

כאן, מבהירים ארז וקריגר, מתחילה הבעיה. "הרגולטור רצה ליצור איזון מוצדק כדי שגם חברות החלוקה יוכלו להרוויח ולא רק הלקוחות. הבעיה היא שבהסכם הגנרי שפרסמה רשות הגז יש חוסר בהירות. בפועל יש מחלוקת בין חברות החלוקה לצרכנים על הפירוש של החוזה כשכל אחד מפרש את ההסכם בצורה אחרת, בעניין גודל החיבור שחברת החלוקה מחויבת להקים עבור הצרכנים. כתוצאה מחוסר הבהירות בהסכם, חברות החלוקה, לעיתים רבות, דורשות מהצרכנים תשלומים נוספים על מנת להתאים את גודל החיבור כך שיתאים לצורכי המפעל בפועל. תשלומים עודפים אלו עלולים לעיתים לעלות פי כמה וכמה על התשלום "הסטנדרטי" (שנקבע על ידי רשות הגז) שנדרש הצרכן לשלם עבור חיבור המפעל לרשת החלוקה.

מה קורה אם מפעל רוצה לגדול ובתוך כך להגדיל את צריכת הגז שלו?
"אם החלטת כמפעל להגדיל את הצריכה מעבר לכמות הגז הטבעי הדרושה לך כיום אז הכוח עובר בעצם לחברת החלוקה שיכולה לחייב אותך לשימוש בכמות מסוימת של גז למשך 5 שנים. צריך להבין שמרבית המפעלים בארץ מעדיפים לא להתחייב על צריכה כמותית כזו כי הם לא יודעים מה יוליד יום. למשל המפעלים בדרום חוששים ממצב של מיתון, מתיחות ביטחונית שעשויה להשפיע עליהם, עשויה להיות להם בעיית ספקים ועוד שלל בעיות שמרחיקות אותם מהרצון להתחייב להסכם מהסוג הזה. בפועל, המצב הנוכחי במסגרתו צרכנים נתקלים בקשיים מול חברות החלוקה בכל הנוגע להיקף החיבור שלהם, כבר במועד החתימה על ההסכם, עשויה לשבש את היתרון הגדול של הגז בכל מה שקשור לצמיחה ותחרות".

לקריגר וארז חשוב להבהיר כי לצרכני החלוקה אין עניין להתווכח עם חברות החלוקה אך הגעה לעמק השווה בסוגיה הנוכחית היא עניין מהותי לקידום משק הגז. בנוסף לסוגיה זו, השניים נמצאים בדיון מתמשך מול רשות הגז בכל הקשור להסדרת הרגולציה הטרייה. כך למשל השפיע משרד גורניצקי, לטובת אחד מלקוחותיו הפועלים באזור הנגב, על החלטה של חיבור צרכנים המרוחקים מרשת החלוקה. "בהתחלה נקבע כי צרכן שמרוחק יותר מ-6 קילומטר מהרשת, ייאלץ לשלם בעבור כל הנחת תוואי הצינור, כולל 6 הקילומטרים הראשונים. לאחר פניות רבות לרשות הגז בסופו של יום הוחלט כי המדינה, רשת החלוקה והמפעל יחלקו בנטל. זה אמנם לא מקנה להם את המחיר המסובסד של הצינור כמו שיש לצרכנים שאינם מרוחקים אך לפחות הם לא יצטרכו לשלם סכום של 1208 ש"ח על כל מטר שנפרש בדרך אליהם".

בתמונה: הנחת צינור ההולכה על ידי נתג"ז. צילום: יחסי ציבור

עד כמה לדעתך הרגולטור קשוב לבקשות התעשייה בהקשרים הללו?
צריך להבין שרשות הגז עשתה כאן עבודה שלמעשה יצרה עולם שלם מכלום. יש פה גם המון שחקנים שלכל אחד יש מטרה אחרת ואיכשהו כולם צריכים ורוצים להרוויח, בצדק.