שלי יחימוביץ' נכנסת באנשי האוצר שעל פי הפרוטוקולים של ועדת צמח לא ראו לנכון לחשוב על עתיד המדינה בטווח של יותר מ-15 שנה. ויש גם סיפור יוצא דופן

שלי יחימוביץ' על ועדת צמח: האוצר מתנהג כאילו אחרינו המבול

שלי יחימוביץ' מגיבה היום לראשונה על פרסום הפרוטוקולים של ועדת צמח תוך התייחסות מעמיקה לציטוט של נער האוצר, שאול מרידור, באשר לשמירה על עתודות הגז לתקופה בת 25-30 שנה. בפרוטוקולים מצוטט מרידור כשהוא אומר כי " 15 שנה זה מעל ומעבר. היום אני אקנה גז ל-30 שנה, מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה עוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה עד אז". הדברים הללו, שנמחקו על ידי משרד האנרגיה מהפרוטוקלים במטרה שלא יגיעו לקהל הרחב, פורסמו בסופו של דבר והצליחו לעורר זעם אדיר בקרב פעילי המחאה החברתית שראו בו זלזול בגורל המדינה ואזרחיה.

גם יחימוביץ' מצטרפת למגמה זו וקובעת בפוסט שכתבה כי יכול להיות שהתייחסותו של מרידור לנושא זה היא בהומור אך מיד לאחר מכן מבהירה כי בעבר שמעה לא פעם ולא פעמיים התבטאויות דומות מצד גורמים שונים בממשלות ישראל, כאשר אלו באו להפריט נכסי מדינה. "תמיד הבדיחה הזאת מגיעה כשעל הפרק הפרטה בלתי חוזרת של נכסי מדינה היסטוריים, קרקעות, משאבי טבע" כותבת יחימוביץ' "בואו נפריט מהר, בואו נייצא מהר הכל, בואו נמכור הכל, ממילא מי יודע אם נחיה עד אז. אם תהיה בכלל מדינה. אחרינו המבול".

בהמשך כותבת יחימוביץ' סיפור מרתק על נסיונה הפוליטי באשר להפרטה ושמירה של משאבים לטובת הדורות הבאים. "את השיעור הראשון שלי בפוליטיקה מהסוג הציני ביותר קיבלתי זמן קצר אחרי שנבחרתי לכנסת ה-17, מפי שר בממשלה, שלא אנקוב כרגע בשמו. הזמן: יולי 2006, הנסיבות: ערב הפרטת בתי הזיקוק באשדוד, אני מגלה שבשקט-בשקט הוחלט לשנות את מתווה ההפרטה, כך שהזוכה במכרז יקבל לידיו את כל נכסי בתי הזיקוק לצמיתות, במקום בחכירה ל- 50 שנה כנהוג בהפרטות. כל הנכסים – משמע גם הקרקע, 1,100 דונם משובחים ליד הים. בקיצור, עיסקת נדלן לכל דבר".

"לא הייתי מספיק מנוסה אז – אבל נאבקתי ככל יכולתי" כותבת יחמיבויץ', "בין היתר נפגשתי עם אותו שר אשר היה בידו למנוע את המהלך המטורף הזה. סיפרתי לו על התוספת הפתאומית, על היעדר ההגיון שבה, על כך שהפרטת בתי זיקוק הופכת לעיסקת נדל"ן, על מסירת האדמות של הציבור במתנה לידי בעל הון אחד. 'הרי למה מחכירים לחמישים שנה?' אמרתי לו, 'כדי שנוכל בכל פעם לשקול מחדש אם אנחנו משיבים את האדמה הזאת לילדינו ולנכדינו. מילא, אנחנו. אבל למה לקחת מהדורות הבאים את מה ששייך להם'. השר חייך אלי חיוך אבהי. 'חמודה שלי,' הוא אמר. 'את צודקת במאה אחוז'. כאן הוא עשה אתנחתא קצרה, והוסיף בחיוך דק: 'אבל על ה — (הוסיפו את המלה החסרה) שלי. ממילא אני לא אחיה עד אז'. הוא שלח אלי מבט מהורהר והוסיף: 'אולי גם את לא'. ואז שקע בשרעף יותר עמוק, נאנח ואמר: 'רק פרס יחיה'"