מזה שנים מדינת ישראל מגדירה את עצמה כאי אנרגטי. הגדרה עצמית זו (הנכונה עובדתית) שימשה, ועדיין משמשת, את מעצבי מדיניות האנרגיה בארץ כמרכיב משמעותי ביותר בהחלטות שונות ובעיקר כאלו העשויות להשפיע על הביטחון האנרגטי של המדינה.

אי אנרגטי הופך לצומת: ישראל כיצואנית חשמל ירוק

מאת: זאב גרוס

מזה שנים מדינת ישראל מגדירה את עצמה כאי אנרגטי. הגדרה עצמית זו (הנכונה עובדתית) שימשה, ועדיין משמשת, את מעצבי מדיניות האנרגיה בארץ כמרכיב משמעותי ביותר בהחלטות שונות ובעיקר כאלו העשויות להשפיע על הביטחון האנרגטי של המדינה.

אחת התוצאות של פרדיגמה זו, היא ההתייחסות לאנרגיה באופן בלעדי כתשתית מקומית האמורה לשמש צרכים פנימיים בלבד. בעקבות גישה זו, באו הוראות חוק ונוהל בדבר שיטת חישוב תעריפי האנרגיה, המרכיבים הכלכליים והחברתיים שקשורים לה ותפיסת הפיתוח של מערכת החשמל. הכל מחושב על בסיס מבט פנימה לתוך המשק. גישה זו השפיעה ישירות על כל נושא פיתוח עולם האנרגיה המתחדשת בארץ. עד כדי כך, שממשלת ישראל הטילה על המועצה הלאומית לכלכלה למצוא את הדרכים להגביל את פיתוח האנרגיה המתחדשת בכדי לצמצם את העלויות הגבוהות, שלדעת קובעי מדיניות כאלה או אחרות, יעמיסו על הצרכן הישראלי הוצאות אנרגיה גבוהות מדי. כל הדיבורים סביב ייצור אנרגיה, בין באמצעות אנרגיה מתחדשת ובין באמצעות אנרגיה פוסילית לא מובילים לאף מקום. כל החכמים חושבים על איך מגבילים את המתחדשות, כל החכמים יותר חושבים על איך להכשיל את הבאת גז טבעי במהירות ליבשה. אז הגאונים דואגים שאצלם לא יקומו תחנות ייצור. רק בחלם רבו החכמים מאלה של מדינת ישראל – אבל רק במעט, ובטח לא באיכות.

אז חשב השר לנדאו והעלה רעיון לקידום נושא הביטחון האנרגטי – קו חשמל תת ימי בין ישראל לקפריסין אשר בהמשך יוביל גם לאירופה. קו גדול. קו רציני. קו של 2,000 מגה וואט. אולי בהספק הגדול בעולם. מחשבה מרעננת. מחשבה יצירתית. מחשבה שאולי מבשרת פתרון (אם רק יתנו למטומטמים לעבוד עליו – ראינו מה קורה כשנותנים לחכמים לקדם דברים).

אבל הרעיון הוא יותר מנחמד – הרעיון מהווה לא פחות מרעידת אדמה.

משמעות קו זה שיש לתכננו דו-כיווני כך שיהיה ניתן לשלוח חשמל לאירופה ולא רק לקבל. וכי איפה יש למדינת ישראל חשמל "מיותר" לייצא לחו"ל? התשובה היא – מאותן התחנות הנבנות לשרת את מדינת ישראל, אין. אך מתחנות שיוקמו לצורך ייצוא – יהיה. כן, משמעות קו כזה היא שניתן להפוך את עולם ייצור האנרגיה מתשתית המשרתת רק את המדינה לתעשיית ייצוא. מה ההבדל בין שתי התחנות? התחנה הראשונה מתוכננת ונבנית על פי שיקולים כלכליים פנים ישראליים, השיקולים בהם מתחשב פרופ' יוג'ין קנדל וחבורתו. התחנה השנייה נבנית על בסיס שיקולים כלכליים של רוכש החשמל – הלקוח האירופאי.

למה הלקוח האירופי צריך חשמל ממדינת ישראל? אם אתה מוכר לו חשמל פוסילי, הוא אכן לא צריך. אבל אם אתה מוכר לו אנרגיה מתחדשת, דווקא כן. אירופה מחויבת להפחתת פליטת גזי חממה בשיעור 80%-90% עד שנת 2050 לעומת פליטות שנת 1990. למי שלא יודע – זה הרבה פליטות. מדינת ישראל מסוגלת לייצר אנרגיה מתחדשת (בעיקר סולארית) בעלות נמוכה בהרבה לקוט"ש ממה שזה עולה באירופה (שאלה של נתוני קרינת השמש – capacity factor). כמו כן, תעריפי חשמל ממקורות מתחדשים באירופה הינם במגמת ירידה כך שכדאי להקים תחנות משמעותיות באיזורנו מלהקים אותם באירופה. אז יש לנו מספיק חשמל ירוק פוטנציאלי להצדיק קו ישראל-קפריסין? אני יוצא מנקודת הנחה שלא. אבל קו הולכה די אדיש למקור האנרגיה ממנו נובע החשמל הזורם בו, למה שלא יזרום שם חשמל ערבי? ליתר דיוק – ירדני ופלשתיני.

ישראל, ירדן והרשות הפלשתינית הן שלוש ישויות מתוך תשע החברות בתכנית MSP – Mediterranean Solar Plan תכנית ביוזמת הקהילה האירופית ששמה לעצמה מטרה להתקין 20 גיגה-וואט הספק ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת במזרח התיכון עד שנת 2020. ההספק הזה אמור, בין היתר, לספק חשמל ירוק לאירופה ולאפשר לה לעמוד ביעדי הפחתת הפליטות שלה. בפני תכנית זאת לא מעט אתגרים, ביניהם שניים עיקריים – העדר סנכרון בין רשתות חשמל, והעדר כושר הולכה למרחקים גדולים. אתגר נוסף הוא המחיר המסובסד שרוב אוכלוסיות האזור ובמיוחד במדינות ערב( משלמות על חשמל. בעקבות זאת, הנכונות של אוכלוסיות אלה לשלם את המחירים הנדרשים עבור אנרגיה מתחדשת היא אפסית.

אבל זה נכון רק אם החשמל מהווה תשתית לאותן המדינות. אילו היה ניתן, בצורה קלה, למכור חשמל זה לגורם המוכן לשלם את המחיר המלא – אירופה לדוגמה – לא היה מניעה מלבנות את התחנות. פרט לשאלות הסנכרון וההולכה. והנה, באה מדינת ישראל ומציעה פתרון אזורי – קו הולכה שיבנה, ללא ספק, בסטנדרטים אירופאים ואשר יהיה פנוי, במידה ויקבע כך על ידי מקבלי ההחלטות, להולכת חשמל מישראל, מירדן, מהרשות הפלסטינית ומלבנון לאירופה. אירופה תזכה לחשמל נקי, ישראל והמדינות האחרות באזור יזכו להצדקה כלכלית להקמת מתקני חשמל באנרגיה מתחדשת וישראל תוכל להינות מרווחי הולכת החשמל בהספקים גבוהים.

נשמע הזוי? אולי. אבל בירדן, לדוגמא, קיים איזור סחר חפשי בקרבת העיר עקבה – אזור שטוף שמש המהווה כמעט מדינה כלכלית עצמאית. לעיר זאת – על פי הסכם השלום בין ישראל לירדן – יש קשר מיוחד לעיר אילת, וקשר זה "חי ובועט" ומהווה פלטפורמה מהממת לשת"פ. כיום, MSP מוכנה גם לממן הליכים ראשוניים לקראת פרויקטים באנרגיה מתחדשת, כך שכל חברי התכנית יכולים להסתייע בו.

אז רגע – המדינה תשקיע כל כך הרבה בקו הולכה על סמך איזה חלום? לשאלה זו שתי תשובות – האחת לאופטימיים, השניה לפסימיים. התשובה לאופטימיים היא – כן. הקו נחוץ גם לביטחון אנרגטי וגם לייצוא חשמל. הוא יצדיק השקעות נרחבות בטכנולוגיות האנרגיות המתחדשות, על כל המשתמע מכך, ויעמיד את מדינת ישראל בעמדת הובלה בתחום. לפסימיים התשובה היא לא, אבל יש מי שכן יהיה מוכן לעשות כן. פרוייקט דזרטק (DII – Desertec Industrial Initiative) הוקם ע"י התארגנות אירופאית (בעיקר גרמנית) התארגנות זאת – שהיא התארגנות פרטית המובלת על ידי גורמים כלכליים ראשונים במעלה (Munich Re-Insurance, ABB, Deutsche Bank, Siemens, Abengoa etc) מעוניינת להקים תחנות אנרגיה מתחדשת בכל השטחים הפנויים בעולם, בתחילה באזורנו.

ומה בקשר לשימוש באנרגיה הירוקה בישראל? ראשית, שאלה זו מטופלת על ידי הועדה הלאומית לכלכלה וגורמים אחרים שצויינו בהחלטת הממשלה בעניין. אפשר גם ליצור מצב הדומה ל- "מניית זהב" שיאפשר הזרמת חלק מהאנרגיה האמורה להישלח לאירופה לצרכנים ישראלים בתנאים כאלה או אחרים.

אז מה עושים? בראש ובראשונה חייבים להכיר בפוטנציאל ברמת מקבלי ההחלטות, ושר האנרגיה בראשם. לאחר מכן, חייבים לוודא שה – Terms of Reference של בדיקת ההיתכנות המבוצעת על ידי חברת החשמל בשת"פ עם הקפריסאים מתייחסים לאפשרויות אלה. אח"כ יש להתחיל לפעול מול כל הגורמים בצורה שיטתית לוודא שהנסיבות, הסביבה הכלכלית/אנרגטית העשויה לתמוך הגשמת החזון שתואר לעיל אכן יקומו או שיווצרו. זה בידיים של הממשלה. את כל היתר אפשר להניח בפתח השוק הפרטי. השר לנדאו ביקש ביטחון אנרגטי והציג תכנית המסוגלת להוות אור לגויים ומוקד לשת"פ אזורי. הדרך ארוכה אך אפשרית, צריך יוזמה, נכונות ונחישות. אסור לפספס את ההזדמנות.

הכותב הוא יועץ עצמאי להתייעלות אנרגטית ואנרגיה מתחדשת, משמש Country Coordinator לתכנית Paving the Way for the Mediterranean Solar Plan, לשעבר מנהל האגף לניהול משאבי תשתית במשרד התשתיות הלאומיות.

התפרסם לראשונה במגזין תשתיות סביבה ואנרגיה גליון מגזין 11 מרץ – אפריל 2012