בינואר 2009 קבעה ממשלת ישראל יעד של 10% ייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת עד 2020, ויעד ביניים של 5% מייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת עד 2014.

קידום יעדי ייצור חשמל נקי באמצעות אנרגיית רוח

מאת: עו"ד נמרוד רוזנבלאום, עו"ד רעות אביבי

בינואר 2009 קבעה ממשלת ישראל יעד של 10% ייצור חשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת עד 2020, ויעד ביניים של 5% מייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת עד 2014.

למרות שחלפו בדיוק שלוש שנים ממועד ההחלטה, לדברי גורמים במשרד להגנת הסביבה, ייצור החשמל באמצעות אנרגיה מתחדשת בישראל עומד נכון להיום על כ- 0.5% בלבד, כאשר אחוז ייצור החשמל באמצעות אנרגיית רוח מתוך אחוז זה הוא כמעט אפסי, ומקורו בחוות רוח אחת בלבד בהספק של כ- 6 מגה וואט הפועלת ברמת הגולן.

נתון זה מפתיע נוכח העובדה שהפקת חשמל מאנרגיית רוח היא בין הדרכים הזולות ביותר לייצור חשמל, ובוודאי בין הידידותיות לסביבה ביניהן. אמנם עלויות התכנון וההקמה של התחנות הן גבוהות יחסית, אולם תהליך ייצור החשמל והתפעול השוטף זולים וכמות התקלות בה נמוכה יחסית, ולכן לא פלא שנרשם גידול משמעותי בעולם בשימוש בטורבינות רוח לייצור חשמל בשנים האחרונות. כמו כן, ובניגוד למחשבה הרווחת, להערכת משרד האנרגיה והמים, קיים בארץ פוטנציאל לא זניח לייצור חשמל באמצעות אנרגיית הרוח, והמשרד אף פרסם לאחרונה מכרז בינלאומי לביצוע סקר רוחות ברחבי הארץ לטובת איתור אזורים פוטנציאליים להקמת טורבינות.

עם זאת, על אף שטורבינות הממשלה מסתובבות לאט בכל הקשור ליישום יעדיה מ- 2009, כבר קיימים בפני יזמים מסלולים אפשריים להקמתן של חוות רוח בארץ.

כידוע, פרויקטי אנרגיה, לרבות אנרגית רוח, בנויים על שני נדבכים מקבילים עיקריים: הסדרה המפורסמת על ידי הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל (רשות החשמל) ומסלולים סטטוטוריים להוצאת היתרי בנייה. נציג להלן בקצרה את האפשרויות העומדות בפני יזמי רוח ביחס לטורבינות גדולות (היינו, בהספק העולה על 50 קילוואט) על מגבלותיהן.

ההסדרה

רשות החשמל פרסמה באוקטובר האחרון החלטה ראשונה לעניין ההסדרה לחוות רוח בהספק העולה על 50 קילוואט. ההסדרה כוללת מכסה של 800 מגה וואט בתעריף של 53 אג' לקוט"ש עבור 440 מגה וואט ראשונים או עד סוף 2014, לפי המוקדם, ו- 49 אג' לקוט"ש עבור 360 המגה וואט הנותרים או החל מתחילת 2015 ועד לסוף 2017 או תום המכסה, לפי המוקדם.

ייצור חשמל באמצעות חוות רוח בהספק העולה על 50 קילוואט טעון רישיון ייצור חשמל מרשות החשמל, כאשר בין תנאי הסף שבהן צריכה הבקשה לעמוד כלולים הוכחת זיקה לקרקע וכן הוכחת יכולת העמדת הון עצמי בשיעור של 20% מהעלות הנורמטיבית של חוות הרוח לפי תחשיב של 2,178$ לכל 1 קילוואט מותקן. תנאי סף נוסף, אולי בעייתי יותר אך בר פתרון, הוא ניסיון בפרויקטים בהיקפים דומים בתחום.

יצוין כי על פי ההסדרה, ניתן לחבר גם מתקן הפועל על אנרגית רוח וגם מתקן סולארי על אותה חטיבת קרקע בהתקיים מספר תנאים, לרבות כי שני המתקנים הינם בבעלות אותו יצרן, כי החיבור לשני המתקנים יתבצע באותה נקודת חיבור (לאחר ביצוע סקר חיבור לשילוב המתקנים) וכי יותקן מונה נפרד לכל מתקן.

המסלולים הסטטוטוריים להוצאת היתרי בנייה

בניגוד להקמתם של מתקנים סולאריים פוטו-וולטאיים, אין בישראל תכנית מתאר ארצית (תמ"א) ברמה מפורטת שנועדה להסדיר ספציפית את תהליך הרישוי של הקמתן של טורבינות רוח. אף על פי כן, קיימים שני מסלולים סטטוטוריים בהם ניתן לעשות שימוש.

מסלול אחד אפשרי הוא תמ"א 10/ד/8, שעניינה הקמת תחנות כח. כך, ניתן לפעול להגשת תכנית לשינוי ייעוד לתחנת כח, מכח תמ"א 10/ד/8, ולאחר מכן להוציא היתר לטורבינות רוח. יודגש כי תמ"א זו מאפשרת הקמת תחנות כח בהספק של בין 5-250 מגה וואט, כאשר שטח התחנה מוגבל ל- 100 דונם. הקושי העיקרי שכרוך במסלול זה הוא הצורך בשינוי ייעוד של הקרקע לטובת הקמת תחנת כח, כלומר תמ"א זו לא מאפשרת הוצאת היתר מכוחה (בניגוד לתמ"א 10/ד/10), אלא מסדירה את המסגרת התכנונית להגשת תכנית לשינוי ייעוד לתחנת כח לוועדה המחוזית.

מסלול אפשרי נוסף, שנראה פופולארי יותר בקרב יזמי הרוח, הינו הגשת תכנית לוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל), מוסד תכנון ארצי בכיר לתשתיות לאומיות הפועל לצד המועצה הארצית לתכנון ולבניה. תכנית לתשתית לאומית היא למעשה תכנית מתאר ארצית באופייה, אולם כוללת הוראות של תכנית מפורטת, ומכאן היתרון שלה על פני תמ"א 10/ד/8. יתרון נוסף של המסלול הות"לי הוא שנראה שמדובר בהליך קצר יותר. עם זאת, רק משרד ממשלתי, ועדה מחוזית, רשות שהוקמה לפי דין או כל גוף אחר שהוסמך לפי החלטת ממשלה רשאים להכין תכנית לתשתית לאומית ולהגישה לות"ל. כמו כן, הליך אישורה של תכנית כזו כרוך בהכרזה של ראש הממשלה, שר הפנים ושר האוצר כי התכנית היא בעלת חשיבות לאומית. עוד צריך לציין שבמסלול זה ייתכן וקיימת מגבלת מינימום מבחינת ההספק בגובה 5 מגה וואט (זאת לאור הגדרת "תשתית לאומית" בחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 בשילוב הגדרת "תחנת כח" על פי חוק משק החשמל – התשנ"ו, 1996).

נציין כי מסתמנת התעוררות בקרב הגורמים הרלוונטיים בכל הנוגע להליכים התכנוניים הכרוכים בהקמת טורבינות רוח. כך למשל, מנהל התכנון במשרד הפנים עומל על הכנתה של תכנית מתאר ארצית להקמתן של טורבינות רוח. בנוסף, הצעת חוק לתיקון חוק התכנון והבניה – הקמת טורבינות רוח בייעוד למטרות חקלאות, תעשייה ומתקנים הנדסיים הוגשה החודש ליו"ר הכנסת על ידי חברי הכנסת כרמל שאמה הכהן, רוברט אילטוב ושי חרמש.

היבטים תכנוניים נוספים

תחת שני המסלולים, יזמי רוח צפויים להתמודד עם מספר אתגרים נוספים בדרך לקבלת ההיתר המיוחל.

הראשון שבהם הוא התנגדויות הארגונים הירוקים, בעיקר עקב חששות לפגיעה בעופות ובנוף. גם בקרב הגופים הירוקים קיימת מחלוקת לגבי ההשפעה אשר עשויה להיות לטורבינות הרוח בהקשר זה, וזאת ביחס לתועלת הסביבתית כתוצאה מייצור חשמל נקי.

התנגדות נוספת שצפויה להתעורר היא ביחס לעצם הקצאת קרקע לטובת טורבינות רוח, במדינה שדלה יחסית במשאבי קרקע. צריך לציין בהקשר זה שלמרות הצורך הבלתי נמנע בקרקע לטובת הקמת חוות רוח, ונוכח הצורך גם במרחקים בין הטורבינות, השטחים שבין הטורבינות ניתנים לניצול לשימושים שונים, לרבות שימוש חקלאי, כך שיש בכך כדי להפחית את הפגיעה הפוטנציאלית.

הבט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא הביטחוני, דהיינו החשש מפגיעה בכלי טיס והצורך בהשתלבות הטורבינות עם אזורי טיסה, אף כי יש לשער כי סוגיה זו היא ברת פתרון ביחס למרבית הקרקעות.

הניסיון מלמד כי ניתן להתמודד עם כל האתגרים אלה באמצעות התנהלות נכונה ונבונה מראש ושיתוף פעולה עם קהילות מקומיות והרשויות השונות, אם כי יש לציין כי המדובר בתהליכים ארוכי טווח (מספר שנים).

לסיכום, נראה אם כן כי למרות המגבלות והעיכובים, קיימות היום אופציות מעשיות להקמת חוות רוח בארץ. כפי שלתחום האנרגיה הסולארית הפוטו-וולטאית לקח כארבע שנים להבשיל ממועד פרסום ההסדרה הראשונית למתקנים קטנים ועד לתחילת הקמת המתקנים הבינוניים, אנו מעריכים שאת הטורבינות הראשונות נראה בעוד כשלוש-ארבע שנים.

הכותבים הינם עורכי דין במשרד אפשטיין רוזנבלום מעוז (ERM) עורכי דין המתמחה, בין היתר, באנרגיה, פרויקטים ומימון.

התפרסם לראשונה במגזין תשתיות סביבה ואנרגיה גליון מגזין 10 ינואר – פברואר 2012