מספר ממשלות באירופה מתחילות להפעיל מנגנונים המגבילים את התמיכה הכלכלית באנרגיה מתחדשת. אין לראות צעדים אלה כנוגדים את תעשיית המתחדשות, טוענת מריה ון דר הובן, מנכ"לית הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה (IEA). להיפך, צעדים אלה מוכיחים שתעשיית האנרגיה המתחדשת מתבגרת. לעומת זאת, ון דר הובן מזהירה שעל שינויים במדיניות להיות שקופים וניתנים לחיזוי.

דעה: שחיקת הסובסידיות מוכיחה שתעשיית האנרגיה המתחדשת מתבגרת

מאת: מריה ון דה הובן, מנכ"לית הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה

תמריצים ממשלתיים סיעו לתעשייה להפוך לסגמנט עיסקי המתפתח במהירות בתמהיל האנרגיה. כעת, מדינות רבות – בעיקר באירופה – חותכות את הסובסידיות לתעשיית המתחדשות. צופים מהצד הרואים את שחיקת הסובסידיות כאמצעי חסכון של הממשלה בעידן של צמצום לא רואים את התמונה הגדולה. תעשיית המתחדשות מתבגרת ומשילה מעל עצמה את הצורך לתמיכה ציבורית.

אנרגית רוח, סולאר, הידרו וצורות שונות של אנרגיה מתחדשת משמשות לייצור כמעט חמישית מכלל החשמל המיוצר בעולם, והסוכנות רואה את הנתח הזה גדל ללפחות 32% עד שנת 2035. חלק גדול מהגידול בא מעידוד שהציעו התמריצים הממשלתיים, ויש צורך בסיוע למען המשכיות. אבל יש לזכור שסיוע ממשלתי לתעשיית המתחדשות מחוויר לכמות התמריצים המשולמת לשימוש בדלקים פוסאליים: קרוב ל-66 מיליארד דולר בתמריצים כלכליים שולמו ברחבי העולם לאנרגיה מתחדשת ב-2010, פחות מחמישית מ-409 מיליארד הדולר ששולמו כסובסידיות לדלקים פוסאליים באותה שנה.

באירופה, אחת הדרכים המרכזיות לסייע לאנרגיה המתדשת היא מערך תוכניות תמריצים שבהם יצרנים, גם בתים פרטיים, יכולים למכור את החשמל לרשת ההולכה במחיר מובטח. מכירות אלה בדרך כלל ממומנים על ידי תעריף המגולגל על הצרכנים. תעריפי הזנה (Feed in Tariff) מתקיימים כבר שנים רבות וסייעו לפתח מגוון רחב של מקורות אנרגיה מתחדשת – כולל ביואנרגיה וטורביניות רוח יבשתיות.

התמריצים פעלו מצויין. אולם בנוגע לפאנלים סולאריים הניתנים להתקנה בקלות על בתים ועסקים (סולאר PV), התמריצים עבדו טוב מדי. אחרי הטמעת תעריפי ההזנה, התקנות של סולאר PV האמירו בחלק מהמדינות בקצב בלתי אפשרי: ירידה במחירי התקנה ותעריפים דביקים הציעו למשקיעים הפרשי רווחים גדולים ממה שיוזמי התוכנית חזו, על גב הציבור.

התוכניות המקוריות היו צריכות להיות גמישות יותר ובעלות אפשרות תגובה למחירים, וכן להיות יותר מאורגנות למהירות בה משקיעים נהרו לשוק. אם זאת, התקדמות טכנולוגית ופיתוח בשרשרת האספקה (כולל תנופת הייצור בסין) חתכו עלויות לטכנולוגיות כגון הסולאר PV. בשווקים רבים, טכנולוגיה זו מתקרבת במהירות לתחרותיות במחירי הצרכן הקמעונאי. ככל שהתעשייה נעה מינקות לבגרות, ממשלות למעשה קוצרות את הדיווידנדים מהתבגרות זו על ידי קיצוץ התמיכה הציבורית.

אי לכך, שחיקת התעריפים נועדה לתקן מדיניות חסרת אמצעים להתמודד עם קצב הפיתוח המואץ. לאחרונה, הקבינט של קנצלרית גרמניה, אנג'לה מרקל – המדינה עם הכי הרבה התקנות PV בעולם – הציעה לצמצם את התמיכה ב-PV ב-30% בסוף ינואר, וספרד השעתה את התעריף לגמרי. בבריטניה, איטליה ושוויץ מכילות צמצומים עתידיים להתקנות חדשות. אמנם שינויי מדיניות הינם דבר נדרש, אך עלים להיות בנויים ומתוקשרים בדרך הנכונה, ואל להם להיות בשום אופן רטרואקטיביים. גורמים אלה קובעים את בטחונות ההשקעה ועשויים להעלות את מחיר המימון ולפגוע בתעשיה הביתית.

החוכמה היא לעשות את התיקונים בצורה זהירה, חלקה, משותפת ושקופה. שינויים צריכים להיות מוטמעים בתיאום צמוד עם התעשייה ויתר בעלי העניין, אשר להם אינטרסים משלהם לשימור יציבות ובריאות התעשייה. גרמניה עובדת קשה כדי לעשות דברים בצורה הנכונה, ולכן תוכניות לצמצומים עתידיים חייבות להיות שקופות וידועות מראש. בבריטניה למשל, הייתה אזהרה שהממשלה שומרת לעצמה את הזכות לצמצם תעריפים לאחר בחינה מחוייבת חוקית של השוק, בהתרעה של חודשיים.

השורה התחתונה היא שצמצום תעריף ההזנה לא מעידה על צמצום התמיכה הציבורית באנרגיה מתחדשת. למעשה, שחיקת התעריף מסמנת שחלק מטכנולוגיות האנרגיה המתחדשת הופכות לעצמאיות ומתקדמות לקראת שלב שבו לא יהיה יותר צורך בתמיכה ציבורית פיסקלית.