בלב הפריפרייה, בעיר המוכרת בעיקר בזכות אינטל ומתקן הייצור שהוקם שם לפני קרוב לדור, קריית גת היא עדיין עיר פיתוח שהזמן כמו דילג מעליה. בנייני שיכון עובדים ומרכזי קליטה, עולים מרוסיה ואתיופיה ודור שלישי של עולי המזרח מלפני שישים שנה, דלות ואבטלה

יצרנית חומרי הבניין לבנייה ירוקה בקרית גת בסכנת סגירה

בלב הפריפרייה, בעיר המוכרת בעיקר בזכות אינטל ומתקן הייצור שהוקם שם לפני קרוב לדור, קריית גת היא עדיין עיר פיתוח שהזמן כמו דילג מעליה. בנייני שיכון עובדים ומרכזי קליטה, עולים מרוסיה ואתיופיה ודור שלישי של עולי המזרח מלפני שישים שנה, דלות ואבטלה. קרוב לאחד מכל חמישה בוגרים בעיר מחוסר עבודה, והאפשרויות בקריית גת קטנות משמעותית מההזדמנויות והאפשרויות שכרך המרכז מאפשר. על אף שיש תחנת רכבת, וכביש שש עובר לידה, הקדמה והשגשוג עליהם מדברים בממשלה דילגו מעל קריית גת, אם בכלל יצאו מאזורי חיוג במרכז הארץ.

בידוד אנרגטי לענף הבנייה הירוקה

למרות הכל, בשנת 2008 בחרה קבוצת ש. כהן, במהלך ששילב אידיאולוגיה ועסקים, לקנות ולהציל מפעל בודד שמייצר צמר סלעים וצמר זכוכית. שני הצמרים הללו מיועדים לבידוד, החל מבידוד של קירות גבס, דלתות מיגון אש, ושדרוג מבנים ליעילות בידוד תרמי ההופך פופולארי בזכות תמ"א 38 (חיזוק מבנים מפני רעידות אדמה בתמורה לזכויות בנייה) צמר הסלעים היום משמש ליזמי תמ"א 38 לשיפור פני הבניין בשיטת האתיקס – ציפוי הבניין מבחוץ הנותן גם בידוד וגם חזית חדשה, זו השיטה הנפוצה היום לייעול צריכת האנרגיה במבנים באירופה וארה"ב המהווה חלק מהותי גם בענף הבנייה הירוקה.

מירית כהן זמיר, סמנכ"לית שיווק ופיתוח עסקי בחברת ש.כהן אומרת: "בבידוד יש אלמנט אקוסטי. בידוד הוא לא רק למטרות חסכון בחשמל ויעילות אנרגטית. הצמרים משמשים לבידוד גגות, כבישים (אקוסטיקה), וכן מערכות אנרגיה סולארית, טורבינות, בתי זיקוק ודודי שמש. איכות החיים בבית, בעבודה ובעצם בכל מקום – איכות החיים של תושבי ישראל מבוסס על הצמרים שאנחנו מייצרים. בזכות הצמרים שלנו כבר לא חייבים לשמוע את פיר המעלית או את זרם המים של השכן. היום, עם כניסת תקן 5281, נושא הבידוד והצמרים הפך לקריטי לבנייה הישראלית."

יצרן יחיד בישראל מול היבואנים מטורקיה

המפעל,היחיד מסוגו בארץ, ממוקם בלב מרכז תעשייה שכבר רואים שעבר עליו זמן, הוא פרויקט ציוני לכל דבר. במפעל, תנורי הייצור מייצרים חום הגורם גם לאנשי המדבר המורגלים בטמפרטורות גבוהות להזיע. "התנורים האלה" כהן זמיר מצביעה על תנורי הייצור "חייבים לעבוד 24/7. כל כיבוי והדלקה שלהם פוגעת בתנורים והופכת את כל הייצור לכל כך יותר יקר. לוקח לחמם תנור ל-1600 מעלות צלסיוס חמישה ימים. בנוסף, התנורים הללו מיועדים לעבוד רצוף וזה אומר שכל כיבוי והדלקה מקצר את אורח חייהם. בסיכום המספרים, כיבוי והדלקה והנזק הנגרם לתנור מעלה את התקורות ב-97%" אומרת כהן זמיר.

"זהו המפעל היחיד בארץ מסוגו" אומרת כהן זמיר. "אין עוד מפעל כזה והתחרות שלנו היא מול יבואנים של מוצרים זולים יותר מטורקיה." את התחרות מול טורקיה קשה לכהן זמיר להבין. "הרי מדברים על עידוד העבודה והייצור המקומי, אז למה דווקא לנו לא מסייעים?"

כוונתה בסיוע היא להיטלי הגנה על שני המוצרים למשך שנה כפי שהחליט משרד התמ"ת. אלא שהמלצת התמ"ת לא התקבלה ושר האוצר דחה את המלצת ההיטל של הממונה על ההיטלים בטוענה שהטלת ההיטל יביא לפגיעה בתחרותיות של היצואנים. נימוק נוסף הוא החשש מפני היווצרות מונופול של ש.כהן בתחום צמר הסלעים וצמר הזכוכית.

"המדינה בועטת בנו"

רונן כהן, מנהל חטיבת בידוד ובנייה בש. כהן אומר "אנחנו לא נהיה מונופול כיוון שאנחנו רק %20 מהשוק. אנחנו לא נייקר את ענף הבנייה גם אם יהיה היטל, אבל אם לא יהיה מפעל, ברור לחלוטין שאנחנו משאירים את השוק בידי המונופול הקיים בשלושה עשורים אחרונים. מאז כניסתנו לשוק, מחירי הצמרים ירדו בקרוב ל-30%. אולם אם אנחנו לא נתקיים, המחירים יאמירו חזרה. ברור לנו שאם יהיה היטל, תהיה עלייה מתונה של מחירים, אולם על פי הממצאים שבידינו, העלות הנוספת לדירה שלמה הכוללת בידוד שלנו תוך התחשבות בהיטל הינה 739 ₪ בלבד. אני לא אומר שיש צורך להעלות עוד יותר את מחירי הדיור, אולם עדיף שהכסף ישאר בארץ ויאכיל משפחות שעובדות אצלנו במפעל מאשר יעשיר תאגידים אירופאיים ענקיים המציפים את השוק שלנו בתוצרת יבוא המיוצרת כדי לא לכבות את התנורים שלהם ומשמר את המונופול הקיים כבר שלושה עשורים." כהן ממשיך ומספר "אנחנו המפעל האחרון שמתמודד מול ענקיות היבוא. היה מפעל כזה, תעמ"ס, שנסגר בשנת 2000 אחרי לחץ בלתי אפשרי של היבואנים. חשוב לי לציין שהיצרן הטורקי מסונף לתאגיד אירופאי שכבר ספג קנסות בגובה של עד 890 מיליון יורו בגלל התנהגותו הבריונית בשווקים אחרים".

ליאור מוטלסקי, מנהל המפעל אומר "היתרון על פני היבוא – מהירות התגובה. המוצרים שלנו בנויים לשוק הישראלי ואנחנו עושים את ההתאמה במקום בהתאם לדרישות הלקוח. בסופו של דבר, בזכות הייצור פה, יש לנו דיאלוג פתוח ללקוחותינו ואנחנו מגיבים במקום לדרישותיהם."

מוטילסקי, לשעבר שותף ומנכ"ל FBM ומנכ"ל חברת גו-סולאר, אומר "המדינה בועטת בנו. המדינה מנסה להקיא מהסיבות הלא נכונות את התעשייה המקומית. זו מדיניות שאני לא מצליח להבין, לתת עבודה לטורקים ולא לישראלים? יש כאן מרכז ידע לייצור צמר זכוכית וצמר סלעים והוא עומד להיעלם. זו תעשייה שאם תיעלם, תאבד ישראל ידע אינטלקטואלי וידע תעשייתי. לא הכל חייב להיות היי טק, חייב להיות פתרון לאנשים שאינם מתאימים לתחום ההיי טק. צברנו פה ידע אדיר, ויש אפשרות כאן לייצר עבור המדינה מוצרים והכנסות שלא חלמו עליהם עדיין".

לאן ילכו העובדים?

מפעל ש. כהן כיום נאבק על חייו – פשוטו כמשמעו. המפעל, כאמור פועל כבר ארבע שנים תחת השם "ש. כהן" ומספק כ-100 מקומות עבודה ישירים. העובדים באים מכלל איזור הנגב, כמו מירי סיבוני, אם לשלוש המתגוררת במבועים. "המפעל הזה הוא מקום העבודה שלי, הבית שלי. אין עבודה בדרום, ועל כל מקום עבודה יש מלחמה בין המועמדים. אני לא יודעת מה יקרה אם המפעל לא יהיה קיים. אני עובדת כאן כבר ארבע שנים, אני יודעת מה קורה, ההנהלה מאוד שקופה וכנה איתנו. אני לא מצליחה להבין את אטימות האוצר. לא רוצים שנעבוד בארץ? לא רוצים עבודה בפריפריה? לא רוצים ייצור?" סיבוני שואלת.

מיכאל אליוביץ', אחראי חדר בקרה, אומר בעיניים טרוטות מרוב עבודה מול מסכי המחשב, "אני עובד פה שנתיים, ואני בארץ כבר 20 שנה וזו פעם ראשונה שאני עובד במקצוע שלי – תהליכי עיבוד אלקטרו-תרמי. המפעל, פס הייצור והמיכון פה מאוד מתקדמים. ההשקעה פה הייתה באמת לטווח ארוך ואני פה כי זו העבודה שלי. תראה, במפעל פה כולם עושים הכל, לא רק את עבודתם הייעודית. בגילי, במקצוע שלי, איפה אמצא עבודה אחרת ועוד בתחום שלי?"