דינת ישראל שמה לעצמה מטרה לספק חלק ניכר מצרכי האנרגיה שלה ממקורות מתחדשים. אך מהו סדר העדיפויות הלאומי לעצמאות אנרגטית? האם מה שהכי כלכלי הוא גם בר-קיימא?

לייצר או לחסוך – דילמת הביצה והתרנגולת בדרך לעצמאות אנרגטית

מאת: יונתן פרום

מדינת ישראל שמה לעצמה מטרה לספק חלק ניכר מצרכי האנרגיה שלה ממקורות מתחדשים. אך מהו סדר העדיפויות הלאומי לעצמאות אנרגטית? האם מה שהכי כלכלי הוא גם בר-קיימא?

כפי שכלכלנים מגדירים זאת, אנו הדור הראשון מזה אלפי שנים הניצב מול אתגר חדש: "… נראה שאפשר להסביר את המשבר הכלכלי הנוכחי מנקודת המבט של פיתוח בר-קיימא, על-ידי ניצול-יתר של משאבים. הניתוח מביא למסקנה הבלתי נמנעת שקצב הצריכה של המדינות המפותחות איננו בר-קיימא, ויצטרך לרדת; לכן יש לראות את המשבר הכלכלי הנוכחי כתחילתו של תיקון, שיישאר עמנו לאורך זמן." – ד"ר אברהם ארביב, מתוך "המשבר הכלכלי בראי הקיימות" – כנס ISES , מכון ויצמן ( 9.9.09 ).

הכיצד נגיע לתרבות צריכה ברת – קיימא? הפתרון הרצוי והאידיאלי הינו אספקת כל צרכי האנרגיה שלנו על ידי מקורות אנרגיה מתחדשים – להגיע למצב בו כל מבנה הינו net zero energy building) ZEB ) ובאופן כללי יותר: להוביל את משק האנרגיה למצב של עצמאות אנרגטית ( energy independence ). ישנן מספר דרכים להגיע למצב זה. ואפרט שתי גישות עיקריות ופרקטיות: "התייעלות אנרגטית לא אמורה לבוא במקום מערכות אנרגיה מתחדשות כגון מערכות פוטו-וולטאיות וטורבינות רוח, אלא בנוסף לכך" – ד"ר בכיר בארץ ויועץ בנושאים לבר קיימא. זוהי גישת התרנגולת. "מערכות אנרגיה מתחדשות כמו מערכות פוטו-וולטאיות וטורבינות רוח לא אמורות לבוא במקום התייעלות אנרגטית, אלא בנוסף לכך" – גישתו של כותב המאמר, זו גישת הביצה.

מדינת ישראל נמצאת כעת על פרשת דרכים: האפשרות לבחור בדרך ברת-קיימא, שתוביל לעצמאות אנרגטית לאומית על בסיס מקורות אנרגיה מתחדשים במסלול המהיר, הזול והמוסרי ביותר או במסלול איטי, יקר ורצוף באינטרסים מנוגדים של כלכלה, ביטחון ותשתיות.

המסלול עליו אנו נמצאים כעת מותאם לעולם הישן. מדוע? ניתן להתקין טורבינות רוח ופאנלים פוטו וולטאים על גג כל בית ספר בישראל, אך זהו פתרון ללא ערך בר-קיימא אמיתי. כאשר בשעת שיא הצריכה הארצית המקביל לשיא הייצור מבחינת אנרגיית השמש אני עובר במסדרונות בתי ספר, ובכל כיתה המצב חוזר על עצמו. האורות דולקים, המזגן פועל, החלונות פתוחים והדלת נעולה. הערך החינוכי נשאר על הגג הסולארי ולא נמצא בכיתות. למנהל בית הספר יש זמן קצוב ומשאבים מוגבלים להשקיע בשתי האופציות גם יחד, וסביר שישקיע רק בדרך בה לא צריך לקחת אחריות לביצוע וניתן "לצאת ידי חובת ההשקעה הסביבתית".

מאזן אנרגטי פשוט מצביע על כך שבאמצעות הספק ייצור שיא של 50 קילו-וואט – הספק שיא מפאנלים פוטו-וולטאים, לא ניתן לפצות על 50 טון תפוקת קירור מצ'ילר שאיש אינו מפיק ממנה הנאה בכיתות, בה בשעה שכל וואט חשוב לשימור יציבות מערכת החשמל הארצית. בצורה זו החלום של עצמאות אנרגטית "ירוקה" מלאה יוותר חלום לעד.

התייעלות אנרגטית כמנוף כלכלי ליישום אנרגיות מתחדשות

מדינת ישראל מבקשת להשתמש בקרינת השמש על מנת להפוך לעצמאית-אנרגטית. חוק מספר 1 בלימודי פיסיקה של הקרינה בבית הספר הוא חוק הריבוע ההופכי, לפיו אם התרחקתי ממקור אור נקודתי פי 2, עוצמת הקרינה יורדת לרבע. אני מבקש להשתמש בחוקיות זו כמודל חשיבה, על מנת להגן על המדינה מפני סדרי עדיפויות לא נכונים בדרך לעצמאות אנרגטית. אם צריכת האנרגיה שלי ירדה בחצי, אני צריך רק חצי מכמות הייצור, ובכסף שחסכתי אוכל להקים תחנות כוח עתידיות נקיות יותר בעלות הנוכחית ואף בזול יותר, עם יכולות ייצור חשמל טובות יותר. היחס אולי אינו מדויק אבל זהו הרעיון הכללי – בואו נתחיל מניכוי שליש על התנהגות טובה (צריכה נבונה), ובינתיים נמשיך להוביל בהשקעה במחקר ופיתוח של טכנולוגיות יעילות וזולות. הבה נלמד מהקרינה כדי למנף את הכלכלה הירוקה, ובעיקר את יישום האנרגיות המתחדשות, אך כל דבר בזמנו – אחרת זה לא כדאי.

על הנייר, אין מניעה מלבצע את שתי הפעולות בו זמנית, אך כאשר סדר העדיפויות הינו הפוך, המשמעות היא שאין עם מי לדבר בבית הספר ובעירייה בנושא התייעלות וחיסכון, בזמן שמתוכננות מערכות סולאריות על גגות מבני הציבור בעיר, וזה חבל. גם אני מקווה שהממשלה תקבל החלטות, שיאפשרו להגיע ליעדי האנרגיה המתחדשת שהוצבו ל-2020 , אבל בהשקעה ובסדר עדיפויות נכון. עוד 7 שנים ניתן יהיה להתקין פאנלים פוטו-וולטאים וטורבינות רוח, בעלות הרבה יותר נוחה ובנצילות יותר גבוהה. בינתיים ניתן לעולם המערבי להתנסות בטכנולוגיה היקרה ונשקיע בהוזלת הטכנולוגיות של העתיד. עד אז כדאי להשקיע את כל הזמן והמחשבה שמושקעים בעידוד ייצור, דווקא בעידוד החיסכון וההתייעלות האנרגטית.

במקביל למסירת דו"ח מו"פ הקודם של נידן למדען הראשי של משרד התשתיות, הפורום הישראלי פרסם דו"ח משלו, שאחת ממסקנותיו היא שיש להתייחס לייצור חיסכון אנרגטי כחסכון לכל דבר כנהוג בעולם המערבי. עלות ייצור זו היא שליש מהעלות של ייצור מדלק קונבנציונלי. מדינת ישראל יכולה לחדול מלרדוף אחר "העולם המערבי", ולהתחיל להוביל תרבות ברת-קיימא כלכלית וציונית. כראיה, ניתן לקחת את התרומה הגדולה ביותר של ישראל לתחום האנרגיה, שהגיעה דווקא בתקופת הצנע – דוד השמש, פרי המצאתו של ד"ר צבי תבור, בעידודה המאסיבי של ממשלת בן גוריון – דוגמא טיפוסית לצורֵך כמקור המצאה.

הבה נקדים תרופה למכה: מדינת ישראל נמצאת בתקופה כלכלית טובה, אך הצורך להצטנע, גבוה מתמיד. מסתבר ששלל מחקרים מצביעים על כך שדווקא אמצעים לחיסכון אנרגטי מובילים לשיפור תנאי המחייה: תאורה טבעית, תנועת אוויר צח, מי ברז, ניטרול רעשים, ניטרול עומסי חום מיותרים. טיפול בצריכת האנרגיה באמצעים פשוטים אלו יכול בקלות להביא לחיסכון אנרגטי של 50-30 אחוזים.

מדינת ישראל צריכה לייצר כ 500- מגה- וואט חשמל נוספים בכל שנה כדי לעמוד בשיא הצריכה הגדל. התמורה מקבילה לתהליך הדיאטה – אין זה קל לאכול בצורה אחראית ובריאה, אבל השיפור באורח החיים ניכר. המאבק העיקרי הוא בדפוסי התנהגות שהושרשו בעורקינו עקב השפע המדומה, שעתה הולך ואוזל. הערכים החינוכיים הנוספים לחיינו הם בגדר ערך מוסף לתמורה הכלכלית. החלום של מדינת ישראל, מגולם בחלקו בחזון של עצמאות אנרגטית, או לפחות ביעד של NET ZERO CONSUMER . הרעיון הוא שאת כל צרכינו נייצר בעצמנו ללא תלות חיצונית – באמצעות אנרגיות מתחדשות ואלמנט נוסף המסתמן כעת כגז טבעי.

הכותב הינו פיזיקאי, חוקר ראשי וסוקר אנרגיה בנידן מערכות, לשעבר חוקר במעבדה לאנרגיה סולארית באוניברסיטת תל אביב.