"חוק ששינסקי" קובע כי חלקה של הממשלה בהכנסות מתגליות הנפט והגז יעלה ל-52%-62%, וזאת לעומת 32% (12.5% תמלוגים ו-19.5% מס חברות).

סוף מסלול ששינסקי?

דיוני ועדת ששינסקי – צילום: דוברות משרד האוצר

מאת: רונית מורג

ב-30 במרס 2011, כמעט שנה לאחר שקמה ועדת ששינסקי, אושרה הצעת "חוק ששינסקי" לקביעת נתח התמלוגים מהכנסות תגליות הנפט והגז במליאת הכנסת, 78 בעד מול 2 מתנגדים.

"חוק ששינסקי" קובע כי חלקה של הממשלה בהכנסות מתגליות הנפט והגז יעלה ל-52%-62%, וזאת לעומת 32% (12.5% תמלוגים ו-19.5% מס חברות). זה היה ניצחון מוחץ של שר האוצר יובל שטייניץ, שנתמך בימים האחרונים שקדמו להצבעה בידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר. על-אף הלחצים האגרסיביים של חברות הגז והנפט, ולמרות התקלה הארוכה בהזרמת הגז ממצרים, שרבים חשבו שתשפיע על החלטת חברי הכנסת לטובת הגז הישראלי, הצליח שטייניץ לשכנע את חברי הכנסת.

מאבק הלוביסטים הגדול

בשנת 2002 היה ניסיון בכנסת, שלא צלח, להגדיל את נתח המס שתקבל המדינה מקידוחי גז ונפט. תגליות הגז הגדולות מול חופי ישראל העלו מחדש את סוגיית חלקה של המדינה בהכנסות מהן, ואת שאלת שייכות אוצרות הטבע של המדינה לאזרחיה, ולא רק לאנשי העסקים שגילו אותם על אף השקעתם הכלכלית בכך. בעקבות יוזמות של חברי כנסת, שהבולטת בהם היתה שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה ושל ארגונים חברתיים שהוקמו אד הוק כמו ה"פורום לפעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, להגדיל את חלקה של המדינה בתקבולים מהכנסות הגז והנפט באמצעות חקיקה, החליט שטייניץ על הקמת ועדה מקצועית בראשות פרופ' איתן ששינסקי, שתבחן את מדיניות מיסוי הגז הטבעי בישראל, מדיניות שהיתה כפופה לחוק הנפט מ-1952.

החוק מאפשר לחברות המעוניינות לחפש גז לקבל רישיון קידוח ללא כל עלות. בתמורה מתחייבים היזמים לשלם תמלוגים בגובה של 12.5%. להבדיל ממס – תמלוגים משולמים על ההכנסות ממכירת הגז בלא קשר לרווח, בעוד שהמס נגזר מהרווחים ומתחשב בהוצאות. ביולי 2010 פרסם מרכז המחקר של הכנסת מחקר לפיו הנתח שמקבלת המדינה ממכירת גז ונפט בשטחה הוא הנמוך במדינות המערב. אז החל קמפיין אגרסיבי שלווה במודעות ענק אנונימיות מטעם חברות הגז והנפט נגד ועדת ששינסקי, כולל הסתה אישית נגד פרופ' ששינסקי. החברות עצמן נהנו מתמיכה של שר התשתיות, עוזי לנדאו, ושל כל חברי ישראל ביתנו, בה חבר לנדאו.

ב-6 בנובמבר פורסמו מסקנות הביניים, והחברות הוזמנו לשימוע. קמפיין ההתנגדות הלך וגבר; ראשי החברות, שהמסקנות גרעו מהן רווחים של עשרות מיליארדי דולרים, הופיעו בועדות הכלכלה והכספים, השתלחו בועדה ומסקנותיה בכנסים, בתקשורת ובבתי המשפט, כשהטענות המרכזיות היו – מעדיפים את הגז המצרי הפטור ממס בישראל, על פני גז כחול לבן וישראל משנה בדיעבד תנאים מסחריים עליהם חתמה עם החברות . בנוסף, גייסו החברות חוות דעת ממומחים מחו"ל, איימו בהשלכות מדיניות ביחסים בין ארה"ב לישראל, שכן "נובל" חברה גדולה בארה"ב. כמו-כן הטילו ספק ביכולתם להמשיך בקידוח תמר עקב בעיות מימון; שכן, לטענת החברות "ישראמקו" ו"דלק" הבנקים הזרים סירבוו לחתום על הסכם מימון עלויות הקידוח עקב הרעת התנאים.

האוצר נגד הטייקונים

הלחצים של חברות הגז לא ממש הועילו, והועדה הגישה באמצע ינואר 2011 את מסקנותיה הסופיות לשר האוצר. על פי המסקנות, הטבת מס מרכזית הנקראת ניכוי אזילה תבוטל (מדובר בהקטנת המס ככל שהבאר הולכת ומידלדלת) ואחוז התמלוגים יישאר כפי שהיה – 12.5%. בנוסף, יוטל מס על הרווחים מן המכירות, כנהוג במדינות אחרות בעולם, עד 62%. מס זה יהיה פרוגרסיבי ויגדל ככל שהרווח של החברות יגדל. המס הפרוגרסיבי ישולם רק כאשר רווחי החברות יגיעו ל-150 אחוז מההשקעה (ובמקרה של תמר 200%), ויגדל בהדרגה ככל שהרווחים של החברות יגדלו. לצד הדו"ח הסופי של רוב חברי הועדה הוגש גם דו"ח מיעוט של חברי משרד התשתיות בועדה – המנכ"ל, שאול צמח, והממונה על הנפט, יעקב מימרן. דו"ח המיעוט לא זכה להתייחסות עד לאישור הצעת חוק ששינסקי במליאת הכנסת. שטייניץ קנה את תמיכת הציבור בחוק בכך שהבטיח, שעשרות מיליארדי הדולרים שתקבל המדינה מהקידוחים יושקעו בחינוך בריאות וביטחון. את שר התשתיות עוזי לנדאו, שתמך כאמור, בחברות הגז, הצליח להדוף, גם בזכות הבטחה לסייע ללנדאו בהדחת יו"ר רשות החשמל.

נובל אנרג'י השקיעה את עיקר המאמץ רק בשבועיים האחרונים שקדמו להחלטת הועדה, ויצאה בקמפיין תדמיתי אגרסיבי נגד מסקנותיה שנועד לרכוש את אהדת הציבור. גם עשרות אלפי המשקיעים הקטנים במניות הגז התעוררו מאוחר מדי, ומאבקם לא היה אפקטיבי. מי ששילם מחיר אישי בפרשת ששינסקי הוא יצחק תשובה, מבעלי השליטה בקבוצת דלק. תשובה פעל בעצמו אל מול חברי כנסת ויושבי ראש הועדות, כדי לשכנעם בצדקתו אך הם לא עמדו לצידו. תשובה נחשב כמי שצמח מלמטה והשיג את הונו העצום בעבודה קשה, תוך הפגנת אחריות ציבורית ופרטית בעסקיו. פרשת ששינסקי, בה הפך למושמץ וכונה "טייקון" ו"קוזק נגזל", למרות שסיכן בקידוחים האלה מאות מיליוני דולרים, פגעה בו פגיעה אישית קשה. אבל לא צריך לדאוג לתשובה, כשלפניו מאגר עצום כמו "לוויתן" ועוד קידוחים ועסקאות בתחום בדרך בארץ ובחו"ל.

120 מיליארד שקל לקופת המדינה

נראה כי אנו – אזרחי מדינת ישראל – הרווחנו בגדול. ההערכות מדברות על סכום של 120 מיליארד שקל, שיועבר למדינה מקידוח תמר; אמנם רק בעוד 8-9 שנים יחלו לזרום כמה מיליארדים מדי שנה, אבל הרווח למדינה הוא ענק.

עכשיו נותר רק להבטיח, שהכסף הזה ישמש ליעדים חברתיים וכלכליים. שר האוצר הבטיח להעביר עוד השנה הצעת חוק להקמת קרן השקעות לאומית בה יופקדו כספי תמלוגי הגז. בינתיים הוקמה ועדה בראשות יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה וחברה, פרופ' יוג'ין קנדל העוסקת בגיבוש מתווה הקמת הקרן, שיעדיה – כלכליים חברתיים.

אז תם ונשלם? לא לגמרי, גם חוק אפשר לשנות. מי יודע מה יקרה בעוד כמה שנים, כששוב יהיו לחצים מכיוון חברות הגז והנפט על הממשלה, שתהיה אז ממשלה שונה, ואולי תרצה להכניס שינויים בחוק ששינסקי? הרי כבר היו דברים מעולם בעשרות חוקים שנחקקו במדינת ישראל.