רבי אוהד אזרחי

דעה: ואז באו היוונים לבית אורן לכבות את האש

מאת: ר' אוהד אזרחי, תושב בית אורן

שריפה הגדולה שמשתוללת פה עדיין מראה לי שוב כמה חזקה היא האש. מי בכלל חשב שבני אדם יכולים עליה? בכל פעם שאני מדליק מדורה ביער אני מודע לענווה הגדולה שצריך לחוש אל מול האש היסודית של ההויה. היא אמנם  "נותנת" לנו לשחק בה כמו נמר שמגרגר ומתרפק לפעמים כחתלתול. אבל לפעמים היא מראה לנו מי היא באמת, ומי אנחנו באמת. אתמול ראיתי עצים גדולים נדלקים תוך שלוש שניות והופכים ללפיד ענק ובוער, ואש שמעלה תמרות עשן השמימה, כמו שלא ראיתי מעולם. והאמת – יש בזה גם צד יפה. דוגרי. פשוט טבע, ובגדול.

נכון לעכשיו אינני יודע בוודאות מה עלה בגורל הבית שלנו, כי לא נותנים להכנס לבית אורן, אבל השמועות אומרות ששלום לו, וכן למשרד שלנו ואפילו, לא תאמינו, ליער הפיות (כדי לכבות את האש). ככה שמעתי, שהיער לא עלה בסערה השמימה. אבל בתי חברים שלנו נשרפו, על תכולתם, וכאבם כאבנו.

יש משהו באש שחוצה ופורץ כל גבול. והנה גם גבולות אחרים נפרצו: תורכיה פתאום באה לעזרתנו, ואפילו יוון, מכל המדינות, נחלצה ראשונה – בחנוכה –לעזרתנו. אני חושב שמעבר לכל הממדים יש פה גם ממד מיתולוגי שאין לזלזל בו. אולי די כבר עם סיפורי השנאה הלאומיים של חנוכה? אולי אפשר כבר לפחות להוסיף לסיפור את הקטע האחרון שלו? "ואז, לאחר 2300 שנים, בימי החנוכה האלו, כשהאש איימה לבעור שמונה ימים ללא הפסקה על הרי ישראל, באו היוונים ואמרו הננו ועזרנו לכם להביא שלום בארצכם, בלב טוב ואחוות עמים". אולי נסגר בזה החשבון ההיסטורי? בואו נוסיף קטע כזה לסיפורי חנוכה שמספרים מעכשיו לילדים בגן ומעבירים לדור הבא. די – נגמרו המלחמות הישנות. גם אנשי טרויה (תורכיה) באו יחד עם היוונים לעזרת בני ישראל.

פעמים רבות עברתי ליד כלא דמון והרהרתי איך אפשר לפתוח לו את השערים ולשחרר את כול, כי הם לא פושעים – כל אסירי כלא דמון הם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים). אנשים שבאו לחפש פרנסה בארץ זרה. פלסטינים אולי, סודנים אולי. לא יודע. אנשים שלא קבלו ולא כבדו את הגבולות שאנחנו שמים בין מדינות, ומשרטטים שם את גבולות האכפתיות שלנו. מעבר לגבול – זה צרות של אחרים.

כשראיתי את הלהבות מתקרבות אל כתלי הכלא המכוער הזה שמחתי משהו. אם יש מה שצריך להעלם מנוף הכרמל זה הכלא הזה. אבל כמה חבל על חיי כל האנשים הצעירים שבאו בשליחות מדינתם לדאוג שהשב"חים לא יתרוצצו חופשיים חלילה, ונשרפו למוות. אין מילים לנחם את הצער הזה. ורק האש ממשיכה לצחוק על כל הצער שלנו, לעבור כל גבול וללחך עצים שלמים כלחך הצביה את עשב השדה.

אל מול האפר והעשן, אל מול הבתים שהשארנו אתמול מאחור בחיק הלהבות – דבר אחד התחזק בלבי: אין זמן לשטויות. הכל חולף. רכוש, בתים, בגדים, וגם אנשים. אנחנו חולפים פה ביעף. רגע אחד אנחנו פה, ובשני – גויות חרוכות בצד הכביש. ולכן – עכשיו אהבה. אהבה עכשיו! חירות עכשיו! אין למה לחכות, כל יום שעובר ללא שגדלנו קצת במידת יכולתנו להיות בעלי נפש חופשיה לאהוב ללא חת וללא מורא הוא יום מבוזבז. תקראו לי היפי. תקראו לי רוחניק. לא אכפת לי. גם בזה אין לי זמן להתעסק.