כל מי שניסה לסגור מרפסת או להוציא היתר בנייה עבור מערכת סולארית נתקל די מהר בבירוקרטיה הישראלית המתסכלת. ראש הממשלה מבקש להתיר את הסבך הבירוקראטי ברישוי הבניה ע"י רפורמה בחוק, אבל שורש הבעיה, ופתרונה, אינם שם. הבעיה ופתרונה נעוצים בנו, הישראלים.

בירוקרטיה מתחדשת ותרבות ישראלית

מאת: אילון סוסק

כל מי שניסה לסגור מרפסת או להוציא היתר בנייה עבור מערכת סולארית נתקל די מהר בבירוקרטיה הישראלית המתסכלת. ראש הממשלה מבקש להתיר את הסבך הבירוקראטי ברישוי הבניה ע"י רפורמה בחוק, אבל שורש הבעיה, ופתרונה, אינם שם. הבעיה ופתרונה נעוצים בנו, הישראלים.

סיפורנו מתחיל לפני עשרות שנים, כאשר היה חוק פשוט ולו תכלית פשוטה – מתן כלי לרשות המקומית לבקר ולשלוט על הבניה בתחומה, בדרכים דמוקרטיות ובהתאם לתכנית התקפה.

אבל כאן נכנסים לתמונה אופיינו ותרבותנו, הישראלים. אנחנו הרי לא פראיירים, וכל אחד מאיתנו יותר חכם מהאחרים. אם יש פרצה בחוק, נעבור בה. אם יש אפשרות להתחכם – נתחכם. הבונה הישראלי הוא כזה, אבל גם הפקיד ברשות, וגם המחוקק, הם כאלה, מעצם היותם ישראלים.

כך התפתח לו משחק לאומי בשוטרים וגנבים. הבונים מנסים לפלח ולהתפלח, והרשויות מנסות למנוע זאת, בדיוק באותה מנטליות, על ידי סתימת פרצות והתחכמות שכנגד. ראו למשל את המרפסות המזגזגות. הציבור התחכם ע"י סגירת מרפסות, והחוק התחכם כנגד, ע"י זיגזוג המרפסות שלא מאפשר את סגירתן.

כתוצאה מכך, אנו עומדים היום מול שתי בעיות. האחת חמורה, והשניה חמורה עוד יותר.

הבעיה החמורה היא שתקנות הרישוי הן גבבה של טלאים ותיקונים מקומיים, ומעטים הם אלה שבאמת יודעים ומבינים מה הולך שם. למרבה התסכול, כל סעיף בחוק, יראה מופרך ככל שיראה, סותם פרצה כלשהי. אם נבקש להסיר סעיף כלשהו כדי להקל על הרישוי, אז תמיד יהיה מי שיציג, מנגד, את הנזקים הצפויים כתוצאה מפתיחת הפרצה.

הבעיה החמורה יותר היא בעיית האווירה. מכיוון שבשוטרים וגנבים עסקינן, הרי שהאווירה היא בהתאם. חשדנות הדדית, חוסר הבנה ותקשורת, חוסר התחשבות וחוסר נכונות לעזור. כל מי שאי פעם ביקש היתר בניה, למשהו, יודע במה דברים אמורים.

מעגל קסמים: הרשויות, שבהן מכהנים ישראלים לא פראיירים, מתייחסות אל הבונים כאל גנבים, על לא עוול בכפם. אבל הבונים באמת קצת גנבים, משום שהם ישראלים לא פראיירים, ומשום שאין להם ברירה, כי כך מתייחסים אליהם. ואם הם קצת גנבים, אז כך מתייחסים אליהם…

את מעגל הקסמים הזה יש לעצור. מכיוון שהמעגל מתגלגל במישור התרבותי-רגשי, אז במישור הזה יש לפעול, באמצעים מתאימים. למשל על ידי הסברה וצעדים בוני אמון.

דוגמה טכנית פשוטה: נסח הטאבו. אותו תדפיס המפרט מי הם הבעלים החוקיים של נכס מקרקעין.

מצד אחד: האזרח מן השורה. הוא לא ממש מבין מה מטרתו וחשיבותו של מסמך זה. הוא רק יודע שמטלטלים אותו לקצה השני של העיר, ללשכת רישום המקרקעין, מאלצים אותו לתעות בין חדרים ומסדרונות, לעמוד בתור, ועוד לשלם כסף. בירוקרטיה! אילו האזרח היה מודע לתכליתו וחשיבותו של המסמך, סביר להניח שהוא היה נותן יותר אמון בפקיד שדרש זאת, רמת האנטגוניזם שלו היתה נמוכה יותר, ותהליך הרישוי היה קל ונעים יותר. גם לאזרח וגם לרשות.

ומצד שני, הרשות: ברשויות מקומיות רבות נדרשים הבונים לצרף נסח טאבו מקורי וחתום מלשכת רשם המקרקעין, למרות שניתן להשיג נסח גם באינטרנט, הרבה יותר בקלות והרבה יותר בזול. למה? האם הפקיד ברשות חושד שהבונה יזייף את הנסח? מה שבטוח זה שלא הפקיד צריך להתרוצץ. אילו הפקיד היה ער לטרחה שהוא מטיל על האזרח, ולא היה מתייחס אליו כאל זייפן פוטנציאלי, סביר להניח שהוא היה נותן יותר אמון באזרח, רמת האנטגוניזם שלו היתה נמוכה יותר, ותהליך הרישוי היה קל ונעים יותר. גם לאזרח וגם לרשות.

מאמר זה קורא לממשלה ולרשויות המקומיות להפנות את מאמציהן מהמישור המשפטי, למישור התרבותי-רגשי, על ידי הסברה.

מצד אחד, הסבירו לציבור הבונים מהו היתר בניה בכלל, מה תכליתו ומה חשיבותו מבחינת חזות הבניין המבוקש, תפקודו, בטיחותו וכו'. תנו לפחות מושג בסיסי לגבי הסיבות שבעטיין מוצגים התנאים השונים להיתר. ככל שתגבר ההבנה, כן יגבר שיתוף הפעולה, וכן תפחת המוטיבציה לפלח ולהתפלח.

מצד שני, הסבירו לפקידי הרשויות שכל מילמול שלהם מריץ את הבונה לקצה השני של העיר. הסבירו להם גם שהבונה קיבל זה עתה הסבר לגבי חשיבותו של היתר הבניה, ולכן סביר להניח שהוא לא מנסה לפלח או להתפלח, ושאפשר לתת בו קצת אמון.

אם תיפתר הבעיה התרבותית, שהיא הדבר האמיתי, אז הסיבוכים בחוק יהפכו עם הזמן לסרח עודף בלתי רלוונטי, וסופם שייפתרו מעצמם.

הכותב הוא אדריכל, המתמחה ברישוי של אלמנטים בנייניים מיוחדים.