מערכת תשתיותהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה אתמול (ד') נתונים מתוך הסקר החברתי שהיא ערכה במהלך שנת 2014, המתמקדים בהרגלי המיחזור של הישראלים – הסקר מראה את הנכונות הגבוהה של התושבים למחזר כאשר מוצבים בקרבת ביתם מתקני מחזור, ואת הקושי למחזור מוצרים שעדיין לא נכנסו לתודעה
שני שליש מהישראלים ממחזרים בקבוקים – רק 11% ממחזרים פסולת אלקטרונית
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה אתמול (ד') נתונים מתוך הסקר החברתי שהיא ערכה במהלך שנת 2014, המתמקדים בהרגלי המיחזור של הישראלים – הסקר מראה את הנכונות הגבוהה של התושבים למחזר כאשר מוצבים בקרבת ביתם מתקני מחזור, ואת הקושי למחזור מוצרים שעדיין לא נכנסו לתודעה
רוב הישראלים נוהגים להעביר בקבוקי פלסטיק למחזוּר וקיימת מודעות רבה לקיומם של מתקני מחזור לבקבוקים באזור המגורים. כך עולה מהסקר החברת לשנת 2014 שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונתוני המחזור בו פורסמו אתמול (ד'). לעומת האחוזים הגבוהים במחזור הבקבוקים, פחות ממחצית מהאוכלוסייה נוהגים להעביר למחזור נייר וקרטון ושיעור המחזור יורד עוד יותר כשמדובר במחזור סוללות, מוצרי חשמל ואלקטרוניקה והחזרת תרופות.
הנתונים: כ-67% העידו כי הם ממחזרים בקבוקי פלסטיק, 52% ממחזרים נייר וקרטון, 42% מחזירים לחנות בקבוקי פלסטיק קטנים, בקבוקי זכוכית ופחיות בתמורה לפיקדון, 32% ממחזרים סוללות, 14% מעבירים תרופות למחזור ו-11% בלבד נוהגים למחזר פסולת אלקטרונית – אך יש לציין שהחוק שמחייב את מחזור הפסולת הוא חדש יחסית.
תגובת המשרד להגנת הסביבה: "המשרד להגנת הסביבה ממשיך בקידום מהפכת המיחזור בישראל כאשר יעד המחזור לשנת 2020 הוא 50% מכמות הפסולת המיוצרת, זאת ביחס ישיר לירידה בהטמנת הפסולת. הסקר החברתי של הלמ"ס ישמש את המשרד ככלי נוסף לבחינת הפעילות בנושא המיחזור והמשרד יבדוק באילו מקומות בארץ ובאילו נושאים יש להפעיל מדיניות שונה.
"אחוזי המיחזור במרבית הערים והרשויות בישראל נמצאים במגמת עלייה כאשר היתרונות הכלכליים והסביבתים ברורים לכולם. המשרד להגנת הסביבה יסייע לישובים וערים בהם נתוני המחזור נמוכים במטרה לצמצם פערים ואי שיווין. השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, אמר אתמול בבוקר בוועידת קלינטק למיחזור כי "במצב הקיים עיקר המאמצים מופנים להפוך את תל אביב לקופנהגן אך כדי לצמצם פערים ולחזק את החלשים צריך להסיט משאבים ולהפוך ערים ושכונות חלשות לתל אביב".
איסוף בנפרד של בקבוקי פלסטיק גדולים, או נייר או מיכלי משקה בפיקדון אינו מיחזור! זו סתם עבודה מיותרת.
לא ברורה לי הסיסמה של המשרד להגנת הסביבה על מהפכת המיחזור בישראל: "כאשר היתרונות הכלכליים והסביבתיים ברורים לכולם". זה מתאים לדווח בתקשורת של משק אוטרקי, בכפר של ימי הביניים. כך זה גם יכול להיות נכון בעניין: "במטרה לצמצם פערים ואי שיווין", באותו משק, כאשר מי שהיה פחות עשיר השלים הכנסה כשהפך את האשפה שהתגלגלה בחוצות הכפר לזהב עבור עצמו.
בשנת 2008 שודרה בערוץ 10 הכתבה של העיתונאי ניצן הורוביץ "אגדה אורבנית" – איך עושים עיר טובה, לכולם. מכיוון שהנושא הוא מיחזור, כדאי לצפות בשלוש דקות וחצי, מדקה 28:00, ביוטיוב: https://www.youtube.com/watch?v=WK3xZxl48AU .
זה מתחיל ביפני שהפך את המטבח שלו למקדש לזבל, וממשיך להודו, ששם מומחים למיחזור באים למרכזי טיפול בפסולת וקונים גרוטאות של מכשירים שונים, מפרקים אותם ומתקיימים היטב ממכירת חומרי הגלם שהפיק מהם. הסיום הוא בעיר קוריטיבה (1.75 מיליון תושבים) שבברזיל, שם ראש העיר הוא ז'יימה (חיים) לרנר, אדריכל ומתכנן ערים. הוא הפך אותה לכפר ענק. שם העירייה קונה את הזבל שמביאים התושבים – משלמת להם בשוברים שווי כסף. כל הזבל מופרד לאורך קווי מיון שמעסיקים עובדים רבים, ומתחיל תהליך שיש בו גם מיחזור. מכירת התוצרת של מפעל הטיפול באשפה משלמת את עלות האיסוף, המיון וחיסול האשפה, כנראה בהטמנה. ראש העיר מתפאר, שאצלו ממחזרים 70% מהאשפה. להזכיר לקורא/ים, זה היה בשנות השמונים של המאה הקודמת. הוא עשה את מה שצריך לעשות במקום ובזמן, הוא לא למד מהנאורים באירופה – מיון האשפה במקום היווצרה. בגרמניה, עד היום לא מגיעים למיון של 70% מהפסולת העירונית!
בשנת 2008 גם אני התוודעתי לפולחן הזבל, רחוק יותר, באוסטרליה. כשחזרתי לישראל שמתי לב שהתחילה מהפכת המיחזור, טמטום צרוף, שלא מתאים למדינה מודרנית, שמאמצת טכניקות של ימי הביניים, במקום לנצל את הגדולה האנושית, שיודעת לרתום את מיטב הטכנולוגיה לשרות האדם. באותה שנה פרסמתי את הכתבה "פולחן הזבל, כן למיחזור לא לירוקים". היא בתוכנית הלימודים לתואר שני בלימודי סביבה באוניברסיטת חיפה. תמצית שלה, 13 דקות, נמצאת ב"מגזין המיחזור 2011": https://www.youtube.com/watch?v=eYeKG_fov94&list=UUvEoGPnmceF5bN9EM_p7J6w באורך 29 דקות.
ובחזרה לטמטום שבמיון האשפה במקום היווצרה: במדינה שנחשבת למולדת המיחזור, מולדת הנאורים – גרמניה – מקפידים על איסוף נייר בנפרד. במפעל הטיפול בנייר (שנאסף בנפרד) הוא עובר 5 תהליכי מיון ורק 66% מכל אצווה עוברים למפעלי הנייר, לייצור ניר. שליש מהנייר שנאסף הופך לסתם פסולת. אם כל הנייר היה מגיע למרכז הטיפול המרחבי בזרם האשפה הכללי – בשלב המיון הראשון היו מגיעים למצב כמו אחרי המיון הראשון במפעל המיון של הנייר שנאסף בנפרד. צפה/ו נא בכתבה ביוטיוב: "מיותר וטיפשי לאסוף כל סוג אשפה בנפרד" (הסרטון של המפעל הנ"ל): http://youtu.be/rq7ghZrIjR4 מש"ל!
על מיכלי משקה חבל לבזבז מילים, אין בהם נפל, ואם הם היו מגיעים למרכז הטיפול המרחבי בזרם האשפה הכללי – היו אוספים את כולם כבר במיון הראשון. זה הקרם שבזבל.
כל האשפה העירונית צריכה להגיע למרכז טיפול מרחבי, שם ההנהלה תדע מה מצב שוק החומרים בכל רגע ותפעיל את המיון של הפסולת לפי צרכי השוק ולפי יכולת אחסון עודפים זמניים. ביומסה, כולל נייר ואריזות קרטון, תופנה להפקת אנרגיה, לביוגז או לשריפה ישירה בכבשני תחנת כוח, שתהיה חלק ממרכז הטיפול המרחבי.
התושבים משלמים מיסים עירוניים שכוללים גם תשלום עבור איסוף האשפה וקבורתה במטמנות. עלות הטיפול באשפה מרגע הגעתה לחיריה היא 161 ש"ח לטון, כאשר המטמנה מקבלת 101 ש"ח לכל טון שמגיע לשעריה. לא הצלחתי לקבל את עלות איסוף האשפה. לנוחיות החישוב, לתושבי ת"א עולה כל טון אשפה 250 ש"ח. המשרד להגנת הסביבה טוען, שמדי שנה קוברים אשפה בשווי מיליארד ש"ח, פרט לבקבוקים, לנייר ולשאר החומרים שנותנים לאנ"ש להתעשר על חשבון הציבור. חשבון לא מסובך יכול להראות שמשקי הבית מפסידים כל שנה 250 עד 300 ש"ח בגלל התנהלות כושלת של המדינה, שלא מצליחה לנהל את הזבל שלה.
את הביטוי לדעתי נתתי בהצעת חוק שמוכנה להצבעה: "הסדרת הטיפול בפסולת ביתית": http://www.hukim.co.il/law/770 . יישום החוק ייתר את כל ארבעת חוקי המיחזור, וישאיר בכיסי הצרכנים עוד כמיליארד ש"ח כל שנה,
ובא לציון גואל.
יאיר שפי [email protected]