הדו"ח אותו כתב עו"ד תומר מירז מבהיר כי הקידוחים הפועלים בשטחי ישראל מתבצעים ללא כללי רגולציה סביבתית, דבר שעלול להוביל לאסון אקולוגי

דו"ח 'מצב הים' קובע: רגולציה רשלנית בתחום קידוחי הגז הטבעי  

דו"ח מצב הים שכתב עו"ד תומר מירז, המתמחה בנושא רגולציה של קידוחי גז ונפט עבור עמותת "צלול" מעלה שאלות מטרידות ביותר. במהלך הדו"ח השווה מירז בין שלל תקנות רגולטוריות והציב את ישראל לצידן של מעצמות קידוחים דוגמת אנגליה, נורבגיה, דנמרק וארה"ב בכדי לבחון את ההבדלים הסטטוטוריים בינינו לשאר מדינות העולם המערבי. התוצאות, כך נראה, עגומות למדי. 

להלן, מספר נתונים: בעוד שבארבעת המדינות הנבדקות הועלתה חובה להתערבות של צד ג', שאמור לפקח על תהליך הקידוח ולבחון היבטים סביבתיים הרי שבישראל אין כל חובה כזו. דבר זה אמור גם לגבי הרשויות האחראיות על נושא הקידוחים והשלכותיהן הסביבתיות. בעוד שבישראל מי שאמונה על שמירה זו היא רשות הגז (נטולת השיניים) הרי שבמדינה כמו ארה"ב ישנם גופים מוסדרים דוגמת היחידה לפיתוח מקורות אנרגיה. בדנמרק אלו הן הסוכנות להגנת הטבע והסוכנות לאנרגיה ובאנגלהי זו משרד האנרגיה והמשרד לשינוי האקלים. 

בכך לא תמו ההשוואות: באשר לתרגולי ואימונים במצבי דליפה הרי שבישראל לא מחייבים את חברת הקידוח במשימה שכזו בעוד שבארה"ב זו צריכה להיעשות פעם בשלוש שנים. בדנמרק, החיוב הוא לפעם בשנה. נראה כי הנתון המטריד ביותר הוא באשר לגוף שעתיד לשאת בתוצאות הכספיות במקרים של דלפית גז או אסון אקולוגי כזה או אחר. בישראל, שנת 2012, אין כיום החלטה לגבי אותו הגוף שיישא בתוצאות. בשאר מדינות העולם המתוקנות, ברור כי מקבל הרישיון והמפעיל ישאו בתוצאות השיפוי. 

בין המלצות הדו"ח נכתב כי יש  לאמץ את שיטת הפרדת הרשויות הנהוגה בארה"ב ובאנגליה, לפיה גופים שונים מתירים את הקידוחים, מפקחים עליהם וגובים את התמלוגים; ללמוד מהרגולציה הדנית, המבוססת על עקרונות של פשטות ושקיפות, בשילוב יכולת בקרה מקצועית ואכיפה הדוקה. לעומת זאת, העבודה ממליצה שלא לאמץ שיטת הרגולציה האמריקאית שהיא מסובכת ובנויה מאלפי סעיפים.

 המלצה נוספת היא לאמץ את השיטה המטילה על יזמי הקידוחים לשלם בעבור הפיקוח המוטל עליהם, החל משלב תכנון האסדה, הקמתה, פעילותה ועד להשבתתה. התשלום יעודד את הרגולטור לבצע בדיקות יעילות ומעמיקות יותר ולא יטיל את נטל הפיקוח על תקציב המדינה.

 מנורבגיה ודנמרק ממליצה העבודה לאמץ את השיטה, שמצד אחד מאפשרת ליזמים חופש פעולה בבחירת טכנולוגיה, אך מנגד דורשת מהם עמידה בתקנות קפדניות ביותר. שיטה זו גורמת לחברות לשאוף להתעדכן כל העת בחידושים, ולתעשייה להתפתח עוד ועוד. המלצה נוספת היא  לאמץ את הדגם הדני של הקפדה על שמירת הסביבה הימית, כולל  הקפדה על עוצמת הרעש שיוצרת הפעילות בים, וזאת מתוך מטרה לשמור על אוצרות הטבע והחי בים ועל אתרי התיירות לבל יפגעו מתעשיית הקידוחים. 

כדי שלא לדחות את הקידוחים, מציעה עמותת "צלול", לייצר רגולציה זמנית, הכוללת אמצעי אכיפה ומוכנות לאסונות. על פי מאיה יעקובס, מנכ"לית העמותה "לפי שעה, בקשות אלה נדחו, וזאת למרות שמשרדי הממשלה מודעים לעובדה שהקידוחים בים מתחילים ללא כל רגולציה מחייבת, על כל הסכנות הכרוכות בכך. יש לקוות שעבודה זו תוכיח למקבלי ההחלטות בארץ, שאין להתחיל בקידוחים לפני קביעת רגולציה, שהיא האמצעי היחיד למנוע את האסון העומד בפתח".