ה-20 באפריל 2010 החל עבור רוב העולם כיום עבודה רגיל, למעט עבור 126 עובדים ששהו בשעה 10 בבוקר שעון מרכז ארה"ב על האסדה דיפווטר הוריזן שהתפוצצה במפרץ מקסיקו.
השפעות אסון מפרץ מקסיקו על קידוחי גז ונפט ימיים
כתם נפט בוער במפרץ מקסיקו – צילום: דניאל בלטרה, באדיבות גרינפיס
ה-20 באפריל 2010 החל עבור רוב העולם כיום עבודה רגיל, למעט עבור 126 עובדים ששהו בשעה 10 בבוקר שעון מרכז ארה"ב על האסדה דיפווטר הוריזן שהתפוצצה במפרץ מקסיקו. 11 עובדים נהרגו ו-17 נפצעו. ב-22 באפריל, אחרי שבערה במשך למעלה מ-24 שעות והשאירה שובל עשן בארוך של יותר מ-30 ק"מ אותו ניתן היה לראות מהחלל, האסדה שקעה למצולות ומחול שדים סביבתי החל בארה"ב וברחבי העולם.
עבור יומיים, הודיעה חברת BP בעלת האסדה, כי המבנה המחבר בין האסדה לבאר הנפט נפגע והדליפה היא בהיקף של 1000 חביות נפט ליום. ארגוני הסביבה מיד הכריזו על אפוקוליפסה. מזה הם הזהירו, במיוחד בארה"ב שעל אף גודלה ועצמתה מדשדשת בתחום האנרגיות המתחדשות וטכנולוגיות הסביבה – לדברי הארגונים הירוקים ותעשיית האנרגיה המתחדשת, בגלל לחץ של תעשיית האנרגיה הפוסילית המסורתית.
שבוע לאחר האסון, הודיע משמר החופים האמריקאי על תכנית חירום להבערת שפך הנפט כדי למנוע את הגעתו לחופי המדינה ולאתרים אקולוגיים רגישים. ההחלטה הייתה מלאת לבטים, ולבסוף הובער רק כיס קטן של הנזילה. ללא הועיל, למחרת הגיע השפך לגדות הדלתא של נהר המיסיסיפי, ובאותו יום התפרסמה הודעת תיקון להערכת הנזילה מ-1000 חביות ליום ל-5000.
ב-30 לאפריל, עשרה ימים אחרי הפיצוץ המקורי, שטח השפך המזהם היה קרוב ל-15,500 קמ"ר – שטח המקביל לשטחה של ג'מייקה. באותו יום דווח בניו אורלינס על זיהום אוויר וריח של נפט הנישא באוויר וארגוני הבריאות בעיר המליצו לתושבים לא להסתובב בחוץ מעבר לנדרש. יום לאחר מכן הנזילה כבר הוערכה ב-25,000 חביות ליום, לאחר שארגון סביבתי איתגר באמצעות ניתוח תמונות הלווין את הערכת השפך, ו-BP נאלצה לקבל הערכה זו.
חיסכון של חצי מיליון דולר הביא להפסדים של עשרות מיליארדים
כמעט שבועיים לאחר הפיצוץ, למדה ניו אורלינס והאומה האמריקאית, ש-BP יכלה לחסוך חלקית את האסון האקולוגי שאיים על הדגה – בעיקר על הטונה בסביבה הנחשבת לחיה מוגנת, בעזרת שסתום בטיחות בעלות של חצי מיליון דולר בלבד. אלא ששיקולים כלכליים, ממשל תומך, חוסר רגולציה סביבתית ומשבר כלכלי, יצרו את התנאים המושלמים לחברה בעלת עבר בעייתי מבחינת בטיחות ושמירת הסביבה לצאת בקמפיין לוביסטי ויח"צני נגד חלק מתקנות הרגולטור וחמקה מהשקעה שהייתה מסייעת רבות אם לא מונעת לחלוטין את האסון.
בחמישי למאי, שבועיים אחרי הפיצוץ המקורי, הודיעה BP כי הצליחה לאטום את אחת משלושת הנזילות ושלפי הערכתה, ביכולתה לאטום נזילה נוספת. אלא ששלושה ימים מאוחר יותר, הודיעה שנכשלה בכך. לאחר יותר משלושה שבועות, שיחררה BP תמונות תת מימיות ראשונות של איזור האסון לבחינת מדענים. באותו יום מנהלי שלוש החברות הקשורות בקידוח האשימו אחת את השניה באחריות לאסון.
כל העולם כבר בחן את השלכות האסון האקולוגי במפרץ מקסיקו כאשר ב-27 למאי, 38 ימים אחרי תחילת הדליפה, BP ניסתה לבטן את אחת מהדליפות, אולם נכשלה בכך. בנוסף, החברה הכחישה את קיומם של זרמים תת מימיים של נפט, בניגוד לדעתם של מדענים רבים.
במשך 87 ימים המשיכה דליפת הנפט עד ש-BP הצליחה להשתלט עליה סופית. מניות החברה צללו בששת השבועות הראשונים והחברה איבדה בתוך כך שליש משוויה (67 מיליארד דולר). דעת הקהל האמריקאית נקרעה בין ארגוני הסביבה ובין השמרנים בראשות שרה פיילין שצייצה בטוויטר שלה "Drill, baby, drill", והשדרן ראש לימבו שטען שיתכן וטרוריסטים אקולוגיים אחראים לאסון היות והדיפווטר הוריזן הייתה אסדה חדשה. BP הקימה קרן סיוע לשיקום הנזקים בעלות של 20 מיליארד דולר נוספים, אולם המוניטין של החברה נפגע אנושות ורק חמישית מהציבור האמריקאי ראה בה חברה אמינה. מבחינה פיננסית, בעקבות צלילת מניות החברה, היה חשש שהחברה עצמה תיקנה במחיר מוזל ותיעלם. מבחינה אקולוגית, השפך השפיע על 85% משוניות הצדפות בעולם, קילומטרים של חופים כוסו בדגים מתים, מה שפגע בתיירות ובענף הדיג בחופים לאורך המפרץ.
מחכים לפרוטוקול מדף היבשת
אסון BP לימד את העולם, בעיקר רגולטורים וחברות נפט, שדעת הקהל אינה כתמול שלשום, ושלטונה כחולת הסנפיר דוברים אנושיים רעשניים עם גב משפטי ולובי פוליטי חזק. כעבור שנה, שש מדינות אירופה אישררו את פרוטוקול מדף היבשת הנספח לאמנת ברצלונה ומעגן בדירקטיבה תקנות סביבתיות לאגן הים התיכון. הפרוטוקול קובע שעל כל יזם המעוניין לחפש או לכרות מחצבים מהים תהיה מחוייבות לתסקיר סביבתי המותאם למודל התסקיר שבפרוטוקול תוך הגדרה מדוייקת של שטח הפעילות כולל אזורי בטיחות. על היזם להציב צוות עבודה בעל ניסיון מוכח, ולהיות עצמו בעל הכישורים הנדרשים לפעילות המבוקשת.
תקנות החירום המפורטות בפרוטוקול אליהן נדרש היזם כוללות התחשבות בבטיחות בשלב התכנון, ההקמה, הציוד שיהיה בשימוש, סימון המתקן, וכן תפעול ואחזקה. כמו כן, הפרוטוקול מטיל את האחריות לאכיפת הבטיחות הסביבתית והתפעולית על הגוף המאשר ליזם להקים את המתקן – קרי המדינה, ולבחון לעומק את תכנית החירום של היזם.
תכנית החירום של הפרוטוקול נשענת על תכנית החירום של פרוטוקול שיתוף הפעולה במאבק בזיהומי נפט וחומרים אחרים במקרי חירום, אולם רובה מבוססת מראש על התראת החברות באמנה במקרה של אסון וקיום שיתוף פעולה אזורי רציף וכנה בנוגע לניטור ולפעילות במקרה של אסון אקולוגי. תכניות החירום של כל חברה באמנה יבנו על פי מודל המוגדר באמנה וכוללת הגדרות מערכות ההתרעה המקומיות, דיווח מידי לרשויות האמונות, פרוטוקול פעילות ראשונית במקרה של אסון, מוכנות של ספינות ומטוסים ייעודיים להתמודדות עם אסונות אקולוגיים, מיומנות הצוות המפעיל את האסדה, אמינות הדיווח וביצוע כל הפעולות הידועות הנדרשות להשתלטות על האסון ולמניעת אסון אקולוגי ארוך טווח.
בנוסף הפרוטוקול דן בהליכי ניטור של השפעות פעילות קידוח, תקנות פירוק מתקני קידוח, הנחיות הגנה לשמורות טבע ואיזורים מסויימים באגן הים התיכון בהם לא ינתן אישור לפעילות, וכן הנחיות ביטוח על מנת לוודא גב כלכלי איתן לגיבוי מימוני של פעולות חירום שתבוצענה בעת אסון.
חברות חיפושי הגז והנפט הישראליות מקדימות את הרגולטור
עוד לפני שיהיה חלילה אסון, ישנן השפעות סביבתיות ניכרות של מתקן קידוח ימי על האזור בו הוא מוקם. על פי המגזין Science for Environment Policy שהתפרסם באפריל השנה, ההשפעות הסביבתיות כוללות בין היתר, שינויי התנהגות כגון הזנה, ריבוי, נדידה ומוות של יצורים אנדמיים, השפעה של פליטות שלא היו במקום בעבר, התפתחות אצות ויצורים מיקרוביאליים, היפוקסיה – שינוי רמת החמצן במים והשפעת רעלים כימיכליים המשמשים להפצת הנפט. לפעילות המתקן עצמו הכוללת רעשים, הפרעות גאולוגיות בעקבות פעילות הקידוח, שאריות קידוח עשירות בבאריום ועבור מדינת ישראל – פגיעה במים סביב המתקן עקב המהילה עם נפט (גם במקרה שאין אסון אקולוגי) ופגיעה אפשרית במתקני ההתפלה המספקים כ-70% מהמים של אזרחי ישראל.
.
אין כיום בישראל תקנות או חוקים המאגדים את הרגולציה הסביבתית הימית בצורה מסודרת ומפורשת. על המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל מגן "חוק המים". חוק המים אינו מבדיל בין סוגי מים שונים, ומכאן, על פי פרשנות של גורמים בתחום התקינה, "מה שאסור לעשות בכנרת, אסור לעשות בים התיכון". בנוסף, מציינים גורמים אלו כי על פי חוק המים, ישנה בעיה מהותית עם הטיפול בפסולת.
לא ניתן היום לזהם את הים עם פסולת, כשם שאסור להזרים ביוב לים או לנחל ללא היתרים מיוחדים. מכאן נובעת בעיית הטיפול בפסולת תוצר הלוואי של הקידוח ושאלת החומרים אותם יכניסו אל תוך הבאר על מנת לשאוב את הגז או הנפט. אבל עוד לפני השאיבה, צריך לבדוק האם המשאב נמצא בלחץ או שאינו בלחץ. והיה והמשאב נמצא בבאר גאודזית, קרי – בלחץ, הוא מתפרץ החוצה. אולם ישנם מקרים בהם המשאב אינו נמצא בלחץ ויש צורך להפעיל לחץ על מנת לשאוב אותו. באין חקיקה מוסדרת בנושאים אלו, מי שאמור לתת מענה לשאלות אלו הוא המשרד להגנת הסביבה.
על פי "חוק הימים", כל מה שתקף ביבשה, תקף גם במים הטריטוריאליים. כלומר, כדי להקים אסדת קידוח במים הטריטוריאליים של ישראל, יש לקבל רשיון בניה, ועל מנת להפעילה יש לקבל רשיון עסק. במקרה של אסדות קידוח ימיות, המשרד להגנת הסביבה מאשר את רישיון העסק בכפוף לתקנות החומרים המסוכנים ומחיל את התנאים הנדרשים על הגוף המבקש. תנאים אלה הופכים לחוק החל על מתקן הקידוח. אלא שכל זה נכון במקרה שהכל מתנהל כשורה, עוד לא מצאו נפט, וחלילה לא היה אסון.
לתחזיות הפסימיות באשר ליכולת לספק את המים הנדרשים לתושבי ישראל עונה אברהם טנא, ראש אגף התפלה ברשות המים "עד היום לא היו זיהומים ממתקני קידוח אחרים, דוגמאת ים תטיס. בלי לראות נתונים, מפת פיזור וכדומה, קשה להגיב ולהעריך את הסיכון. גם כשאנשים נכנסים לים הם מזהמים אותו, השאלה היא מה רמת הזיהום באמת, ובלי נתונים אלה אי אפשר לדעת אם יש ממש בטענות אלה."
רווחים עכשיו, סביבה אחר כך
ברור היום לכל העוסקים בתחום שאין לישראל את הפתרונות להתמודד עם אסון אקולוגי במימדים של מפרץ מקסיקו. לעומת זאת מסתבר שגם לארה"ב לא היו התנאים הנדרשים. אי אפשר לומר שמדינת ישראל ואגף החופים במשרד הגנת הסביבה לא עושים כל שביכולותם על מנת להגן על החופים ועובדים במלוא המרץ כדי לאשרר את פרוטוקול מדף היבשת בו חברות היום שש מדינות. באותה נשימה ברור שארגונים ירוקים נמצאים בקצה הסקאלה הסבלנית לחברות חיפושי גז ונפט. בשורה התחתונה, אי אפשר להתעלם מהסכנות האורבות בפתח.
כולנו זוכרים את אסון הכרמל, בו ציניקנים טוענים כי אילו לא קיפחו את חייהם הצוערים ואהובה תומר ז"ל, מחדלי ענף הכיבוי היו עוד כותרת בעיתון של אתמול. לאחר בחינת הנושא לעומק נראה כי התנאים שהביאו את BP לקדוח ללא שסתום הביטחון דומים לתנאים הקיימים היום בארץ – משבר אנרגיה ומחירי מקורות אנרגיה גבוהים, משבר כלכלי ההופך טיעונים סביבתיים לנחותים לעומת עלויות, וחוסר יד רגולטורית מכוונת המניחה לארגונים שבראש סדר העדיפות שלהם נמצאת השורה התחתונה, מאזן הרווחים ורווחי בעלי המניות
תגובות
משרד האנרגיה והמים: "קידוח יידון על פי חוק התכנון והבנייה והתקנות החדשות על פי סעיף 47 של חוק הנפט. מדובר, כאמור, בהליך מחמיר יותר משהיה נהוג עד כה".
איגוד מחפשי הנפט והגז בחר שלא להגיב לפנייתנו למרות פניות חוזרות ונשנות.
התפרסם לראשונה במגזין תשתיות סביבה ואנרגיה גיליון 13 יולי – אוגוסט 2012