פרשת ש. כהן מסרבת לגווע וממשיכה לייצר חיכוכים בין משרדי התמ"ת והאוצר.

פרשת ש. כהן: משרד המשפטים הכריע בעד התמ"ת ונגד האוצר

קו הייצור במפעל ש.כהן – צילום: ארנון מעוז

פרשת ש. כהן מסרבת לגווע וממשיכה לייצר חיכוכים בין משרדי התמ"ת והאוצר. כזכור, משרד התמ"ת קבע היטלי הגנה על ייבוא צמר סלעים וצמר זכוכית המשמשים כחומרי בידוד בתעשיית הבנייה הירוקה, על מנת לעודד את כושר התחרות של מפעל הייצור בקריית גת. אולם היטלים אלו בוטלו על ידי האוצר, מה שלטענת ש. כהן, העמיד בסכנת סגירה את מפעל הבידוד.

נציגי המפעל סיפקו במשך מספר שבועות כותרות על חוסר תמיכה בתעשייה מקומית ומאבקים בין משרדיים בממשלה. בין היתר על רקע חוסר רצון של המשרד להגנת הסביבה לתמוך בחומרים ירוקים מקומיים ולהעדיף תעודות ירוקות של מפעלים טורקים, וכן הטלת היטל הגנה מטעם התמ"ת והסרתו על ידי האוצר.

בתחילת החודש מסר אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי (כלכלי פיסקלי) במשרד המשפטים את הכרעתו בנושא. ליכט קובע כי כבר שנת 1997, קבע היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין "סמכות ההחלטה נתונה לשר התמ"ת ואילו סמכותו של שר האוצר היא סמכות משלימה בלבד." ליכט מסביר את יסודות ההחלטה בשלושה גורמים: 1. סירובו של שר האוצר לאשר הטלת היטל צריכה להישען על נימוקים כבדי משקל ואין די בכך שהוא סבור כי ההחלטה להטיל היטל שגויה. 2. מקורו של הסירוב צריך להיות מטעמים של מדיניות מאקרו-כלכלית שאינם מצומצמים "למעגל הפנימי" של ההחלטה. 3. ככלל, על שר האוצר לבסס את עמדתו על התשתית העובדתית עליה התבססה החלטת שר התמ"ת.

"אין מניעה להטלת היטל על מנת להגן על מונופול"

ליכט ממשיך ומבטל את טענות האוצר אחת לאחת. לגבי הטענה, כי הטלת ההיטל תהפוך את היצרן הישראלי (היצרן הישראלי היחיד) לבעל כח מונופוליסטי. ליכט טוען שאמנם הממשלה מעוניינת כמדיניות לעודד תחרות אולם אין לכך תשתית חוקית "אין בהוראת החוק כל הוראה המונעת הטלת היטל על מנת להגן על מונופול". ליכט מציין כי "רק לאחרונה נקבע כי שר התמ"ת יקבע תנאים להגנה על מונופול במסגרת החוק. בנוסף, ליכט טוען שאמנם היטל הגנה אמנם פוגע בתחרות, וממליץ "לעשות שימוש מושכל ומצומצם בכלי זה". אך באותה נשימה מציין ליכט כי "היטל הגנה מעוגן בהסכם שהינו חלק ממערך הסכמי הסחר החופשי ומהווה חריג לעיקרון התחרות החופשית". ליכט מסכם את התנגדותו לטיעון בקביעה "על מנת ששר האוצר יוכל להתבסס על נימוק תחרותי עליו להראות כי הפגיעה בתחרות היא משמעותית למשק ובעלת משקל החורג מגבולות ההחלטה הספציפית".

לגבי טיעון האוצר כנגד ייקור התשומות בשווקים שונים במשק הישראלי שיגולגלו אל הצרכן קובע ליכט כי אמנם השפעת שוק מסויים על שווקים נוספים ועל המשק כולו היא בסמכות שר האוצר, אולם לטענותו "דחיית האישור חייבת לבסס עצמה על תשתית עובדתית כבדת משקל. יש להצביע על חשש ממש לייקור התשומות ואף להראות כי אין מדובר בהשפעה זניחה. אולם במקרה שלפנינו לא הוצגה תשתית כזו".

הנימוק השלישי של האוצר היא למעשה נסיון לשמוט את הקרקע תחת התשתית העובדתית ונימוקי התמ"ת לקבלת ההחלטה. ליכט מקבל את סמכותו של האוצר לבחון את התשתית העובדתית ולהפנות שאלות למשרד התמ"ת בנוגע לתשתית, אולם בסופו של דבר, האחריות על התשתית העובדתית מונחת לפתחו של התמ"ת. ליכט ממליץ לאוצר לפנות אל התמ"ת לקבל הסברים על התשתית העובדתית ואם תשארנו מחלוקות, יש לבחון את טיבן. "כאמור, רק טענה מוכחת בדבר טעות משמעותית בנתונים העובדתיים היכולה להשליך על יכולתו של שר האוצר לבחון את עמדתו יכולה להקים לשר האוצר סמכות שלא לאשר את הטלת ההיטל".

אל נימוקי האוצר בנוגע להשלכות ההיטל במישור הבינלאומי נדרש כבר ליכט כשקבע שנושא ההיטלים הוא חריג במסגרת הסכמי הסחר החופשי ומדיניות של כלכלה תחרותית. בנוסף קובע ליכט "תחום סחר החוץ בכל האמור להסכמי הסחר נמצא בתחום מומחיותו של משרד התמ"ת ולכן יש להעניק משקל רב לעמדתו בשאלות מעין אלו".

ליכט מסכם את חוות הכרעתו בכך שהוא ממליץ להעניק לאוצר שהות נוספת לשקול מחדש את עמדתו על בסיס הכרעתו של ליכט וקובע "אם שר האוצר יסבור כי אין לאשר את ההיטל – עליו להראות כי קיימות השלכות רוחב מהותיות להטלת היטל זה."

תגובת משרד האוצר

"לבקשת משרד האוצר ומשרד התמ"ת התקיים דיון אצל המשנה ליועמ"ש שבו נדרשה הכרעה לעניין סמכותו של שר האוצר לאשר או לדחות היטל שנקבע על ידי שר התמ"ת. העמדה שהוציא היועץ קובעת באופן חד משמעי כי לשר האוצר סמכות למנוע הטלת היטל כאשר נמצאים הצידוקים לכך. עמדה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות של משרד האוצר לסמכות השר ועל כן היא מקובלת לחלוטין על המשרד."