תושבי היישוב האקולוגי כליל לא משלמים חשבון חשמל, אבל ההסתמכות על מקורות אנרגיה מתחדשים מחייבת התנהלות צרכנית אחרת.
לחיות בלי חשבון (חשמל)
חיים שנהר, תושב כליל והמערכת הסולארית המספקת חשמל לביתו – צילום: עודד מרגלית
תושבי היישוב האקולוגי כליל לא משלמים חשבון חשמל, אבל ההסתמכות על מקורות אנרגיה מתחדשים מחייבת התנהלות צרכנית אחרת.
היישוב כליל הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה-אשר, כ-10 ק"מ מזרחית לנהריה, הוקם בשנת 1979, במסגרת פרויקט המצפים של אריק שרון, אבל בניגוד ליישובים האחרים שהוקמו במסגרת הפרויקט לכליל אין עדיין תכנית מתאר מסודרת, למרות שכבר הוכנה לו כזו כבר בשנת 1991, אך זו לא אושרה מעולם, כך שכרגע ישנם עדיין תושבים רבים ביישוב נגדם ננקטו הליכים פליליים עקב בניה בלתי חוקית.
בפגישות שערכנו עם מספר תושבים במקום עולה תחושה שהמדינה פשוט לא יודעת איך "לאכול" את היישוב. מצד אחד כליל הוא ההיפך הגמור מקיבוץ – כל התושבים עימם דיברנו מזכירים בשלב כזה או אחר את המושג 'אינדיבידואליזם', אין שותפות מלאה ביישוב, ועיקר השותפויות הן סביב נושא אישור תכניות המתאר וכל הכרוך בהן, למעשה הסיבה העיקרית שרוב התושבים מציינים כזו שבגללה בחרו להגיע למקום היא "התבודדות". מצד שני היישוב לא הוקם בעזרת קק"ל או המדינה, אלא באמצעות רכישת קרקעות פרטית, מתוך מטרה לייצר יחידות דיור פרטיות בעלות שטח ירוק ככל האפשר, אך במהלך השנים חילק מנהל המקרקעין שטחים לתושבים לצורך פיתוח החקלאות באזור.
גידי פרי, אחד מותיקי היישוב (עלה עם משפחתו על הקרקע בשנת 1981) מגדיר זאת היטב: "אנחנו יישוב מיוחד באופיו, שהוקם עם עזרה מאוד מצומצמת של המדינה והסוכנות היהודית, ובמידה רבה זה מהלך שלנו כאינדיבידואלים. עד היום ליישוב אין תכנית מתאר, בגלל שהמדינה לא יכולה להכיל את צורת ההתיישבות שלנו. הפוליטיקאים שמחו לבוא להצטלם עם השבשבת שלנו שמייצרת חשמל, אבל לא ראינו מהם כלום".
פרי מספר כי תחילת היישוב שסימנה את אופיו הייתה באמצעות רכישת קרקעות באופן פרטי מידי תושבי האזור הדרוזים. "כיום גרות ביישוב כ-100 משפחות, ו-42 חברי אגודה, ועוד מספר סטטוסים שונים של תושבים המתפתחים כל הזמן, שהמשותף לכולם היא שהמוסדות השונים רואים בהם בעיה".
תשתית חשמלית של צוללת עתיקה
"אין פה חשמל רשת בכלל", מסביר פרי. "ההחלטה הרלבנטית כרגע ביישוב היא שיהיה פה חשמל רשת, במידה והוא יהיה טמון קרקע, אבל מאחר וכל התכניות הנוגעות לחיבור לחשמל מבוססות על אישור תכנית המתאר ליישוב, גם הדבר הזה עדיין נמצא איפשהו באופק הבלתי נראה, מאחר וחברת החשמל דורשת גישה נוחה לכל מרכיב לפני שהיא מתחילה בכלל בעבודות". אבל גם עצם ההחלטה להתחבר בעתיד לרשת החשמל לא עברה ללא התנגדות מצד תושבים רבים, דוגמת פרי: "מבחינתי, לא הייתי רוצה שחברת החשמל תהיה פה, למרות שיש לזה יתרונות טכניים מסוימים. לי אישית אין עניין שחברת החשמל תהיה פה, לא מבחינה טכנית ולא מבחינה אידיאולוגית. אצלי בבית מערכת החשמל נבנתה בתפישה דומה לזו של צוללת ממלה"ע ה-II – גם בצוללות אלו היו מצברים שעבדו כשהצוללת שהתה מתחת למים, ובשעת ציפה פעל גנראטור דילל. ואצלנו המצב דומה: יש לנו מערכת מצברים לא מבוטלת המזינה את חמשת הבתים שמהווים את המשק שלנו. מצברים אלו נטענים בעזרת השמש והרוח, ובנוסף יש לי גם גנראטור לגיבוי, העובד בגלל המגבלות של האנרגיה הירוקה, שהרי עם כל הרצון הטוב והאידיאולוגיה שבבסיס יש גם את המציאות, ואנחנו חייבים לעשות שימוש בגנראטור הדיזל בשעות החשיכה אז הוא מספק חשמל לחמשת בתי המשק של משפחתי, ובתוכם גם צימר לאורחים, וכן למכשירים זוללי חשמל דוגמת מכונת הכביסה שהשימוש בהם מוגבל אצלנו לשעות פעילות הגנראטור בלבד, שכן באמצעות האנרגיה הירוקה לא ניתן להפעילם. האנרגיה הירוקה נתפשת אצלי כציונות וערכים, הייתי רוצה להשאיר לבניי, ונכדיי עולם שמיש ונקי יותר. אם היו לי את האמצעים להגשים את בתחום גם הגנראטור שאני עושה בו שימוש כעת לא היה פעיל כלל, או לפחות משמש לגיבוי בלבד במקרי חירום, אבל כיום הוא עובד לצערי שלוש שעות ביממה".
פרי מציין כי ביחידות הדיור שבמשקו, שם מתגוררות משפחות בשכירות לטווח ארוך, בונים בימים אלו מערכות סולאריות, שאמורות לשחררן מן הצורך לקחת חשמל מן המערכת שבביתו, ובעיקר מהשימוש בגנראטור. לולא היחידות הנוספות הייתי מסוגל לספק את החשמל שבביתי אך ורק ממקורות מתחדשים.
צריכת החשמל המבוקרת
"השימוש במקורות מתחדשים ליצירת חשמל הוא הנדבך הרומנטי והקליט בפעילות שלנו, הרבה יותר קשה להסביר ולהטמיע אצל העירוניים את צורת השימוש הנכונה בחשמל", מסביר פרי.
"אנחנו חיים בלי מזגנים, יש לנו אחד בצימר, אבל הוא לא לשימוש, והטיילים שמתארחים בו מודעים לכך – מי שלא, פשוט לא יגיע לכאן, כך שרוב המבקרים פה הם כאלו שכבר היו פה ומודעים לנושא".
"יש מספר מחירים שצריך לשלם אם אתה רוצה להסתמך על חשמל ירוק. התשלום הראשון הוא בתהליך של הוצאות עבור המרכיבים השונים שאינו נגמר, שכן יש הוצאות תחזוקה, תיקונים והחלפות עבור רכיבים אלו. ההיבט השני הוא מה שנתפש בעיר כאיכות חיים, שאנחנו ויתרנו על רובו הגדול, בין אם זה מזגנים שויתרנו על השימוש בהם באופן מלא, ובין אם זה בתאורה שגם היא מבוססת על נורות חסכוניות ושימוש מושכל וחסכוני. צריכת החשמל שלנו נובעת באופן טבעי מיכולות ייצור החשמל המוגבלות שלנו. במקור השתדלנו לבנות את המערכת כך שתעשה שימוש גם בגז, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין בידי האמצעים לבנות שתי מערכות אנרגיה, כך שהשקעתי את מרבית המשאבים המועטים שלי ביצירת מערכת אחת ממקורות מתחדשים".
הצורה הטובה ביותר להבין את אופי הצריכה החשמלית בכליל היא באמצעות המקררים. בכליל קיימים שני סוגי מזגנים: כאלו הפועלים באמצעות גז, ומקררים קטנים הפועלים באמצעות חשמל. פרי מסביר לנו כי אפילו מצרך בסיסי בכל בית בישראל בימי הקיץ החמים כמים קרים איננו מובן מאליו בישוב. אפילו המאווררים בבית משפחת פרי הם לא דבר מובן מאליו, "כשהיינו יותר צעירים מאוורר נחשב אצלנו לשחיתות", מציין פרי בחיוך.
פרי טוען כי נושא צריכת החשמל הוא במהותו עניין חינוכי, אבל מכשירי החשמל הופכים ברבות השנים ליותר חסכוניים, "היכולת לחנך מחדש אנשים הרגילים לצרוך חשמל ברמה של תל-אביב הופכת קשה עם השנים ולהסביר לאנשים ששימוש יותר מטעינה זה כמו אוברדראפט בבנק זה בעייתי. מבחינה טכנית זה פשוט הורג את המצברים – יש מספר מוגבל של פעמים שניתן לרוקן באופן מוחלט את המצברים שלנו, וזה אתגר שעומד בפנינו. כמובן שאפשר לבנות מערכות אוטומטיות אבל זה עניין של עלויות", הוא מוסיף.
גם מייקל סילברמן הוא מראשוני המתיישבים בכליל. סילברמן – מעצב פאנג שווי, צלם ואיש מולטימדיה בעברו, מסביר שהבעייתיות של היישוב נובעת מכך שהמדינה אינה יודעת איך להתייחס ליישוב בו אדמת התושבים מורכבת מרכוש שנקנה באופן פרטי, ולצידו אדמות מנהל שחולקו. "כל אחד פה יושב על אדמה מסוג אחר – לי יש 10 דונם אדמה פרטית, לאחרים יש 2 דונם אדמה פרטית ועוד 8 דונם אדמת מנהל, ויש פה כאלה שלהם 10 דונם אדמת מנהל בלבד. המדינה אינה יודעת איזה זכויות לתת לכל אחד לבנייה, לאדמה חקלאית, למסחר".
לסילברמן דעה שונה מלפרי. הוא טוען כי הוא בעד כניסה של חברת החשמל ליישוב (שלא באמצעות עמודים), אך בשילוב עם האנרגיה הסולארית שמייצרים התושבים. "כמות החשמל שאני צורך נעה בין 9 ל-12 קוט"ש ליום, מהפאנלים הסולאריים אני מקבל 6.5, ואת השאר אני לוקח מהגנראטור. אם היה לי פה חיבור דו-כיווני לחברת החשמל, הייתי מסוגל למכור עודפי חשמל בשעות מסוימות, ובכך למעשה הייתי מקזז את החשמל שהייתי רוכש בשעות החשכה. כך שלמעשה הייתי רק מרוויח מהסיפור הזה". גם סילברמן מציין את החשיבות שלא לצרוך מעבר ליכולת הטעינה של המצבר: "רק אחרי שגמרתי כמה בטריות הבנתי את החשיבות של שמירת המחזוריות ומניעת ההתרוקנות המוחלטת שלהן".
"במחירי הדיזל של היום, זה לא כל-כך משתלם כבר להפעיל גנראטור לשלוש שעות ביום (כמות הזמן בו הוא מופעל) כך שהחיבור עם חברת החשמל הוא בעיניי כבר די חיוני".
כיאה לאחד המתיישבים הראשונים בכליל גם סילברמן כבר הפך למומחה בענייני צריכת חשמל חסכונית, "אני עוד נחשב נודניק על חשמל. אני רואה טלוויזיה, אבל בעיקר על המחשב הנייד. רק כשהגנראטור נדלק אני מרשה לעצמי לפתוח חדשות. שכנעתי הרבה תושבים לעבור מטלוויזיות ישנות למחשבים ניידים או לפחות למסכי LCD. נושא המקררים הוא לדעתי הכי בעייתי. אני ממש משתדל לא לפתוח את דלת המקרר אם אין ממש צורך. מזגנים זה לא בעיה – כי לאף אחד אין, ולמכונת הכביסה שלי (ובכלל ביישוב) אין גוף חימום". מדיח כלים, קומקום, תנור אפייה חשמלי, טוסטר, מייבש שיער – כל אלו לא קיימים בלקסיקון של סילברמן ותושבי כליל.
"אנחנו אחד המקומות היחידים בעולם שבו לכל התושבים יש חשמל סולארי, ומרבית התושבים (לפחות אלו שהקימו את היישוב) עוסקים או עסקו בחקלאות אורגנית. אני פשוט לא מבין מדוע המדינה לא מקדמת את תכנית המתאר של היישוב. לא צריך להפוך אותנו לסמל, אבל לפחות שיתנו לנו מה שמגיע לכל אחד אחר. קנינו את האדמה באופן פרטי, לא ביקשנו עזרת מדינה, היישוב משתמש באנרגיה נקייה, ממחזר – הרי במקומות אחרים המדינה רק מעודדת את כל הדברים הללו, בעיקר כשזה נמצא בין יישובים ערביים, אז למה דווקא לנו עושים כל-כך הרבה בעיות?", מסכם סילברמן.
כליל כחלק מהמרחב הביוספרי
חיים שנהר שימש בעברו כמנהל מחוז הצפון של המשרד להגנת הסביבה (איכות הסביבה לשעבר) ומשמש כיועץ סביבתי בהווה. כאקולוג בכיר, איש רשות הגנים והמשרד להגנת הסביבה לשעבר יצא לשנהר להכיר את המערכת הרגולטורית מקרוב, אך גם היכרות זו לא סייעה לו בהשגת אישור לתכנית המתאר של היישוב, "נכון להיום אנחנו כמו כפר בלתי מוכר בנגב", הוא מציין בצער.
בתור אקולוג לשנהר יש נקודת מבט מעניינת על היישוב ואופיו: "בתור אקולוג אני מתייחס לאמנה של האו"ם שמטרתה לשמור על מגוון המינים. אם יישוב אחד זהה לשני ולשלישי ולרביעי –אין מגוון מינים, ואם יש לך יישוב דוגמת כליל או קדיתא אז יש לך גיוון של סוגי היישובים בארץ המשמר יותר טוב את מגוון המינים. הפריפריה הרי גם באה בכדי לתת מענה מסוים לצורת חיים אחרת. כליל וקדיתא הם מקומות שמידת השונות בהם היא אטרקטיבית, אין את זה במקומות אחרים וזה מצרך מבוקש – אנשים מעוניינים לבלות את שעות הפנאי שלהם במקום שונה שנוסח עניין באורח החיים, בנוף, במרחב. מה ששונה בכליל ובקדיתא מיישובים אחרים באזור זה האופי של כניסתן ושילובן במרחב ובסביבה או כמו שהמדינה בחרה להגדיר זאת – מרחב ביוספרי".
שנהר אינו מהתומכים בכניסת חברת החשמל ליישוב, אך הוא פרגמאטי ומבין את צרכי התושבים: "צריך להבין שאנשים מזדקנים וחשמל רשת הרבה יותר נוח, וגם האפשרות למכור את החשמל מבלי הצורך להקים מערכות סולאריות, שהרי כבר יש כאלו כמעט לכולם ביישוב (לפחות 85%). מרביתן של המערכות הסולאריות ביישוב הן ישנות יותר, אך למספר תושבים ביישוב יש מערכות סולאריות מתוחכמות יותר המסוגלות לספק גם חימום מים וגם חשמל".
גם שנהר חווה על בשרו את החשיבות שבשמירה על התנהלות חשמלית חכמה כאשר אתה "off-grid", הוא מסביר כי הגנראטור שרכש משמש רק לצרכים של עבודה עם כלים חשמליים כבדים (מקדחה, פטיש אוויר) ובמשך החורף בכדי למנוע את התרוקנות המצברים. "ביומיום אני מצליח לספק את צרכי משפחתי ולמדתי לחיות עם זה. כשבאתי לפה הבאנו מקרר רגיל (לא הייתה אז מודעות בכלל לנושא של דירוג אנרגטי) והוא גרם למערכת לקרוס, אז החלפנו למקרר של יאכטות שחייב אותנו להתאמה הן בצריכת החשמל, והן בצריכת האוכל, שכן לא ניתן היה לשמור הרבה אוכל בקירור, לאחר מכן עברנו לשימוש במקרר העובד על גז. כל מכשיר בעל מנוע או גוף חימום הוא מחוץ לתחום."
בתחום מחזור המים שנהר בנה בעצמו מערכת לטיהור הביוב בשיטה ייחודית: "בגלל היעדר תכנית המתאר אין ביישוב מערכת ביוב, ואז התושבים לקחו את הנושא לידיהם: יש בתים היושבים על בורות סופגים, שזה כבר אסור על-פי חוק. אני בניתי מערכת לטיהור מים האמורה לספק מים להשקיה, המבוססת על עקרון של מיכל שבו הביוב שוהה, והוא נמזג אל תוך בור שעומקו פחות ממטר המרופד היטב, ומחושב לספיקות הצריכה שלנו. הבור עצמו מלא באבנים המשמשות כמושבות חיידקים המטהרים את המים עד לרמה של מים אפורים".
פורסם לראשונה במגזין "תשתיות סביבה ואנרגיה" גליון 08 ספטמבר – אוקטובר 2011