דעה: מסע סולארי בין חלום למציאות ישראלית

מנכ"ל סולארפאוור, אלון תמרי – צילום: ארנון מעוז

מאת: אלון תמרי

הנה הוא כאן. לואיס פאלמר. לאחר מסע של 60,000 ק"מ בכל העולם, האיש והחלום הסולארי שלו מגיעים גם לישראל. ואולי זה לא במקרה. הקמפיין הגדול הזה, המכונה "המסע הסולארי", מתרחש אצלנו דווקא בימים אלה בהם עננה גדולה ומאיימת מרחפת על קיומן של עשרות חברות ישראליות. מדובר בחברות חלוציות, ששמו להן למטרה לקדם את התחום הסולארי ולהביא את ישראל, מדינה קטנה ומוקפת אויבים, למצב שבו היא לא תצטרך להיות תלויה אך ורק במקורות אנרגיה מזהמים, או כאלו המיובאים ממדינות ערב. דווקא היום, בשעה שמחירי החשמל בישראל מזנקים עקב הגידול בעלותם של דלקים מזהמים, יש לנו הזדמנות נפלאה "להרים את הכפפה" אל מול כל העולם ולהשקיע במה שעשוי להוות משאב קיומי בעל חשיבות גבוהה ביותר למדינתנו ואף עשוי להניב לה רווחים בטווח הרחוק.

אותן חברות סולאריות שקמו עם חזון דומה לזה של לואיס פאלמר, עשו זאת מתוך ידיעה ברורה שהדבר ידרוש מאמצים לא פשוטים והשקעת כסף ניכר, אך בצד המורכבות הזו יש גם תועלת כה מהותית שלא ניתן לוותר עליה.

ואולם, מסתבר כי חלום ומציאות לחוד הם. לדאבונם של רבים מחלוצי התעשייה הסולארית הזו, נראה כי מדינת ישראל עדין לא הגיעה לבשלות מספקת בעניין החלופה הסולארית והשאיפה לייצר באמצעותה חשמל נקי, המפחית באופן ניכר את זיהום האוויר. לצערי, העיסוק העיקרי באנרגיה סולארית בישראל בימים אלה מגיע דווקא ממקום של דיכוי האנרגיות שלנו, החולמים, שכן מצד המדינה מתעוררות חדשות לבקרים מגבלות רבות, רגולטוריות ותקציביות, שאינן מאפשרות לנו לממש את הפוטנציאל הרב של המהלך לשמו קמנו. אחת התפיסות הלקויות הנה, כי אנרגיה סולארית זהו נכס לעשירים בלבד וכי היא מייקרת את עלויות החשמל. אמנם, הקמת תחנה לאנרגיה סולארית היא נכס שצריך להשקיע בו עלויות, מעבר לאלו המושקעות בתחנה פחמית, אך האין אנו חוטאים לעצמנו במחשבה לטווח הקצר בלבד? חשוב לזכור, כי הקמתה של תחנת אנרגיה סולארית מייתרת את הצורך בעלויות תחזוקה ותפעול נוספות לאורך עשרות שנות חייה, וזאת בנוסף על חשיבותה הרבה בהפחתת זיהום האוויר, שגורר הפחתה בתחלואה ותמותה. לא רחוק מכאן, ישנן מדינות בעולם, כגון גרמניה ואנגליה, אשר קיבלו החלטה נחושה לעבור לשימוש במקורות אנרגיה נקיים, כחלק ממדיניות ממשלתית המאפשרת לתושבים לייצר ולרכוש חשמל נקי.

אני שותף לתקווה, כי הגעתו של לואיס פאלמר והמכונית הסולארית שיצר, אשר זכתה לתודעה עולמית עצומה, תחולל שינוי חיובי גם בתודעת הציבור והממשל בישראל. אני בהחלט סבור, כי הרעיון ליצור מכונית "ירוקה" ובלתי מזהמת, אינו תלוש כלל ועיקר.

אם ניקח, לדוגמה, את מיזם המכונית החשמלית המצליח של חברת בטר פלייס, שכבר קנתה לה שם בכל העולם, הרי שגם כאן צריך לתת את הדעת לאופן טעינתה של המכונית בישראל, המושתתת כיום על חשמל המיוצר ע"י חברת החשמל, כלומר באמצעות דלקים פוסיליים ומזהמים. אני משוכנע שגם במיזם בטר פלייס ישמחו היזמים לעשות שימוש באנרגיות נקיות באם יתאפשר להם. במקרה זה, השימוש במקורות אנרגיה חלופית שיאפשרו לטעון את המכונית בחשמל נקי, יהווה קפיצת מדרגה נוספת בדרך לעתיד ירוק ובריא יותר. לא כל שכן, טעינה סולארית עשויה לייצר תחרות נוספת בשוק הרכב החשמלי, כזו שתפתח בפני הצרכן הישראלי אלטרנטיבה ירוקה וחסכונית יותר.

מדינת ישראל – היא אשר התברכה לה במיטב המוחות והיזמים, שחשקה נפשם ליצור גלגלים חדשים ולהניע אותם באנרגיות מתחדשות – אם לא תקום לעשות את הנדרש ממנה על מנת לשמר אותם בחיקה, הרי שאלו עשויים למצוא עצמם בחיקם של הגויים..

*הכותב הוא מנכ"ל משותף בחברת סולארפאוור. בעל תואר ראשון בגיאופיזיקה ותואר שני במנהל עסקים.